אתר המשנה היומית

אבות פרק א משנה יח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

ברטנורא

הָעוֹלָם עוֹמֵד. יִשּׁוּבָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם מִתְקַיֵּם. אֵין זֶה כְּמוֹ הָעוֹלָם עוֹמֵד דִּלְעֵיל ^לח: עַל הַדִּין. לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב: וְעַל הָאֱמֶת. שֶׁלֹּא יְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְעַל הַשָּׁלוֹם. בֵּין הַמַּלְכֻיּוֹת, וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

תוספות יום-טוב

לז רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הוּא נֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנִּזְכָּר בְּמִשְׁנָה הַקּוֹדֶמֶת. וְזֶהוּ אָבִיו שֶׁל רַבִּי הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. וּבוֹ מַתְחִיל הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: לח דְּאִלּוּ קִיּוּם הָעוֹלָם יוּכַל לְהִתְקַיֵּם עַל יְדֵי הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא דְּמַאי דְּלֹא הֲוָה הֲוָה, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַאי דַּהֲוָה שֶׁיְּהֵא בַּהֲוָיָיתוֹ בִּשְׁבִילָם, דִּגְמִילוּת חֲסָדִים גַּם כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת בִּיחִידֵי סְגֻלָּה שֶׁעַל יָדָם יְקֻיַּם הָעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא [נִזּוֹן] אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: לט שֶׁנֶּאֱמַר כוּ'. וּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם וְגוֹ' כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵל?ֶה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

הדין הוא הנהגת המדינה ביושר וכבר בארנו בפרק הד' שהאמת הוא המעלות השכליות והשלום הוא מעלות המדות וכשימצא אלו השלשה יהיה המציאות בשלימות שאפשר לו בלא ספק:

אבות פרק ב משנה א

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

ברטנורא

רַבִּי אוֹמֵר. שֶׁיָּבֹר. שֶׁיִּבְרֹר: כָּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לוֹ, וְיִהְיוּ נוֹחִין בְּנֵי אָדָם מִמֶּנּוּ. וְזֶה יִהְיֶה, כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּכָל הַמִּדּוֹת בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי וְלֹא יִטֶּה לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת. שֶׁאִם הוּא כִּילַי בְּיוֹתֵר, יֵשׁ תִּפְאֶרֶת לוֹ, שֶׁאוֹסֵף מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲבָל אֵין בְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה זוֹ. וְאִם הוּא מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, בְּנֵי אָדָם הַמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְאֵינוֹ נוֹחַ לוֹ, שֶׁהוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת בִּשְׁבִיל כָּךְ. אֲבָל מִדַּת הַנְּדִיבוּת שֶׁהִיא אֶמְצָעִית בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר, הִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת מָמוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, שֶׁבְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, שֶׁנּוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וְכֵן הַדִּין בְּכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שְׂכַר הַמְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה ^ג, וְלֹא עֹנֶשׁ הַמְבַטֵּל מֵעֲשׂוֹתָן. דְּאִלּוּ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה מְפֹרָשִׁין הֵן, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק, כָּרֵת, וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וּמַלְקוֹת. הָעֹנֶשׁ הַקַּל לַעֲבֵרָה קַלָּה וְהֶחָמוּר לַחֲמוּרָה: וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה. מַה שֶּׁאַתָּה מַפְסִיד מִסְּחוֹרָתְךָ וּמָמוֹנְךָ מִפְּנֵי עֵסֶק הַמִּצְוָה, כְּנֶגֶד הַשָּׂכָר שֶׁיַּעֲלֶה לְךָ מִמֶּנָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הֶפְסֵד: וּשְׂכַר עֲבֵרָה. הֲנָאָה שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה בָּעֲבֵרָה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵד שֶׁעָתִיד לָבֹא לְךָ מִמֶּנָּהּ:

תוספות יום-טוב

א אֵיזוֹהִי כוּ'. וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ'. לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּבְרֹר לוֹ כוּ' הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת וְעֵצָה טוֹבָה הוּא דְקָא מַשְׁמַע לָן, אֲבָל אֵינוֹ מְחַיֵּב לָאָדָם בְּכָךְ. וְאִלּוּ וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ' מְחַיֵּב הוּא לָאָדָם שֶׁיְּהֵא זָהִיר כוּ', לְכָךְ הָיְתָה תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִּיהוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ שֶׁיָּבֹר בְּלָשׁוֹן נִסְתָּר, וְאַחַר כָּךְ וֶהֱוֵי זָהִיר בְּלָשׁוֹן נוֹכֵחַ לְחַיְּבוֹ בְּכָךְ. דֶּרֶךְ חַיִּים: ב וֶהֱוֵי כוּ'. לְעִנְיַן זְהִירוּת לִהְיוֹת זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה חֲמוּרָה הוּא אוֹמֵר וּמַזְהִיר, לְפִי כוּ'. לֹא שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ שְׁתֵּי מִצְוֹת הָאַחַת קַלָּה וְהָאַחַת חֲמוּרָה וְאֵין לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב הַקַּלָּה וְתַעֲשֶׂה הַחֲמוּרָה, שֶׁזֶּה אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלוֹ, אֶלָּא לְעִנְיַן זְהִירוּת בִּלְבַד הוּא אוֹמֵר. וְכָל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁעָתָהּ. דֶּרֶךְ חַיִּים: ג וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מִצְוֹת עֲשֵׂה לֹא הִתְבָּאֵר שְׂכַר כָּל אַחַת מֵהֶן מַה הִיא אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְנִיחָא דְּהָא נִמְצָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וְגוֹ', לְמַעַן יִיטַב לָךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְדֶרֶךְ חַיִּים מְפָרֵשׁ, שֶׁלְּעִנְיַן הַטֹּרַח וְהַזְּרִיזוּת וְהַהוֹצָאָה אוֹמֵר שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, דִּלְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ד מַתַּן שְׂכָרָן. יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתְךָ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כוּ'. וּכְמוֹ מִי שֶׁעוֹבֵד לְמֶלֶךְ וּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה קְצוּבָה. וּלְפִי שֶׁהָיָה נְאוֹתָה לוֹ לַמֶּלֶךְ אוֹ מִצַּד אַחֵר נוֹתֵן הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַקָּצוּב לִשְׂכַר הַפְּעֻלָּה, וְשָׂכָר כָּזֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהִקָּרְאוֹת שָׂכָר לְבַד, אֲבָל זֶה שְׁמוֹ מַתַּן שָׂכָר, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ה מְחַשֵּׁב כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׂכָרָהּ יָדוּעַ כַּמָּה הוּא, יָדַעְנוּ שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא וְשָׂכָר הָאֲמִתִּי בָּעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עֶרֶךְ אֵלָיו מֵהַטּוּב הַגַּשְׁמִי שֶׁאַתָּה מַפְסִיד [וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל פ"א מ"ג]. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ו דַּע. לְפִי שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הַזֶּה אֵינָהּ בִּרְאִיָּה חוּשִׁית, אֲבָל בִּרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל, לְכָךְ חָזַר וְאָמַר דַּע: ז לְמַעְלָה. שֶׁאִם חַלָּשׁ לְמַעְלָה וְגִבּוֹר לְמַטָּה אֵימַת הַחַלָּשׁ עַל הַגִּבּוֹר, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַגִּבּוֹר לְמַעְלָה. וּמִמְּךָ לֹא רָחוֹק, אֲבָל לְמַעְלָה מִמְּךָ מַמָּשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד: ח עַיִן כוּ'. כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה אָמַר עַיִן רוֹאָה, וּכְנֶגֶד הַדִּבּוּר הָרַע אָמַר וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת. וְהָיָה מַסְפִּיק לִמְנִיעַת הָעֲבֵרוֹת כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁמַּעֲשָׂיו בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין, אֲבָל לֹא יֵדַע וְיָבִין אֶת זֹאת כִּי אִם בְּהַקְדִּים לוֹ הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ. וְכָתַב בְּדֶרֶךְ חַיִּים, אָמַר עַיִן וְאֹזֶן בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כִּי לֹא אָדָם הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינֵי בָּשָׂר וָדָם חַס וְשָׁלוֹם:

רמב"ם

מבואר הוא שדרך הישרה היא הפעולות הטובות אשר בארנו בפ' הרביעי והם מהמעלות הממוצעות מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם והוא אמרו תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם: אח"כ אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח ושם סיבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובאור זה הענין כאשר אומר והוא שהתורה כולה ממנה מצות עשה וממנה מצות לא תעשה. ואמנם מצות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן וחייב על קצתם המיתות ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות וידענו מענשי מצות לא תעשה כלם מה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו והם שמנה מדרגות. המדרגה הראשונה והיא הגדולה שבהם הם הדברים שחייבים עליהם סקילה. והמדרגה שלמטה הימנה מחויבי שרפה. והשלישית מחויבי הרג. והרביעית מחויבי חנק. והחמישית מחויבי כרת. והששית מחויבי מיתה בידי שמים. והשביעית מחויבי מלקות. והשמינית לאוין שאין לוקין עליהם ומאלו המדרגות נדע חומר העון וקלותו אבל מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת וכל זה כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה ואיזו מצוה למטה הימנה אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל הש"י ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם ומפני זה העיקר אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה מבלתי הקשה בין המצות אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו ולזה ג"כ אמרו אין מעבירין על המצות ר"ל כשיזדמן לך מעשה מצוה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצוה אחרת ואח"כ אמר ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצות עשה אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וג"כ אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל כמו שהתבאר בקדושין באמרם כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכבר ביארנוהו שם ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר מספרך אשר כתבת: