עירובין פרק ד משנה א

מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. נְתָנוּהוּ בְדִיר אוֹ בְסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן:

ברטנורא

מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים. לְאָנְסוֹ, חוּץ לַתְּחוּם: אוֹ רוּחַ רָעָה. שֶׁנִּכְנַס בּוֹ שֵׁד וְנִטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְיָצָא חוּץ לַתְּחוּם, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה וַהֲרֵי הוּא חוּץ לַתְּחוּם: הֶחֱזִירוּהוּ לְתוֹךְ הַתְּחוּם כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. וַהֲרֵי כָּל הָעִיר לוֹ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת כַּאֲשֶׁר בִּתְחִלָּה וְחוּצָהּ לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, וְדַוְקָא כְּשֶׁהוֹצִיאוּהוּ וְהֶחְזִירוּהוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲבָל יָצָא לְדַעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוּהוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, אוֹ הוֹצִיאוּהוּ בְּעַל כָּרְחוֹ וְחָזַר לְדַעְתּוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת: הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. וַהֲרֵי הִיא מֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת, אוֹ שֶׁנְּתָנוּהוּ בְדִיר אוֹ בְסַהַר שֶׁהֵן מֻקָּפִין וְהֶקֵּפָן גָּדוֹל: מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. דְּהוֹאִיל וּמֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת הֲרֵי הִיא כְּאַרְבַּע אַמּוֹת: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. דְּכֵיוָן דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם לֹא מְהַנֵּי לֵיהּ מְחִצּוֹת. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ מִשּׁוּם דְּגָזְרֵי דִּיר וְסַהַר ב אַטּוּ בִּקְעָה שֶׁאֵין לָהּ מְחִצּוֹת, וּבְבִקְעָה כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ דְּאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת: מִפְּרַנְדִּיסִין. שֵׁם מָקוֹם: וְהִפְלִיגָה. כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִשְּׂפַת הַיָּם וְנִכְנֶסֶת בְּאֶמְצָעוֹ קָרֵי הַפְלָגָה, לָשׁוֹן פַּלְגֵי מַיִם (תְּהִלִּים א): הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. הָיוּ מְהַלְּכִין בְּכָל הַסְּפִינָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפִינָה הָלְכָה בְּשַׁבָּת וְיָצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם, הָוֵי כְּמִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וְנִתַּן בְּדִיר אוֹ בְסַהַר, שֶׁהַסְּפִינָה מֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת: שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן. דִּלְדִידְהוּ נַמִּי דְּגָזְרֵי דִּיר וְסַהַר אַטּוּ בִּקְעָה, בִּסְפִינָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת הָיָה מֻתָּר לְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ ג, וְעוֹד שֶׁהֲרֵי שָׁבְתוּ בַּאֲוִיר מְחִצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר ד. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:

תוספות יום-טוב

א  נְתָנוּהוּ. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ הוּא כְּשֶׁמּוֹלִיכִין הָאָדָם מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אֶל עִיר, הִלְכָּךְ קָתָנֵי הוֹלִיכוּהוּ גַּבֵּי עִיר. אֶלָּא שֶׁאִם אֵרַע לִפְעָמִים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָבֹא אֶל עִיר אוֹ מִפְּנֵי סִבָּה וּמִקְרֶה שֶׁיִּתְּנוּהוּ לְמָקוֹם אַחֵר הַמִּשְׁתַּמֵּר כְּמוֹ בְּדִיר אוֹ סַהַר, לְכָךְ תָּנֵי גַּבַּיְהוּ נְתָנוּהוּ: ב וְאֵין הָכִי נַמִּי דְּבָעִיר נַמִּי גָּזְרוּ דְּהָא וַדַּאי מַשְׁמַע דְּאַכָּל מַה שֶּׁהֻזְכַּר בְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה קָמִפְלְגֵי, וְנָקְטֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי בָּבֵי דְּתַנָּא קַמָּא, וְהוּא הַדִּין לְאִידָךְ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ג לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְדִיר וְסַהַר אֶלָּא כְּשֶׁהִיא קְבוּעָה בַּנָּמָל כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם. אִי נַמִּי כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י דִּכְשֶׁהַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת כְּשֶׁעוֹקֵר רַגְלוֹ קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחֵהוּ מוֹצִיאָתוֹ הַסְּפִינָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ וְנִכְנָס בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֲחֵרוֹת עַל כָּרְחוֹ, וְהָוֵי כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיאוּהוּ לִסְטִים וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ תָדִיר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵן לְעוֹלָם: ד [וְטַעֲמָא] כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דִּלְמָא עָמְדָה פִּתְאוֹם וְלָאו אַדַּעְתַּיְהוּ. וּלְטַעֲמָא דְּשָׁבְתוּ בַּאֲוִיר כוּ' נִרְאֶה דְּהוֹאִיל וְיָצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם רָצוּ לְהַחְמִיר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה וְלֹא תְחַלֵּק בֵּין יוֹצֵא לְחוּץ לַתְּחוּם וְשָׁבַת בַּמְּחִצּוֹת הָהֵן מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ בִּסְפִינָה לְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת כְּמוֹ בְּדִיר וְסַהַר וְתַתִּיר הַכֹּל:

רמב"ם

מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא כו': רוח רעה קורין כל היזק שאינו בא מיד האדם מאיזה סבה שתהיה וכשיצא אדם חוץ לתחום ברצונו אין לו אלא ד"א אפילו הושב שלא ברצונו וכן אם יצא שלא ברצונו וחזר ברצונו. ופרנדיסין שם מקום והפליגה שם להולכת הספינה בים. ודע כי ר"ע ורבי יהושע חלקו על ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה בספינה שהיא בנמל שהיא דומה לדיר וסהר אבל ספינה מהלכת ד"ה מותר להלך בכולה ולפיכך אמרו שרצו להחמיר על עצמן כי אפילו לדעתם מותר להלך בכולה וטעם מחלקותם כי ר"ע ורבי יהושע אומרים אם אתה מתיר לו להלך בדיר וסהר שיש לו מחיצות כמו כן ילך בבקעה אם יונח שם ואינו רשאי ללכת בה אלא ד"א ויאסרו דיר וסהר כדי שלא יתערב דינם בדין בקעה ור"ג ורבי אלעזר בן עזריה אינם רואים בזו הגזרה והלכה כר"ג ורבי אלעזר בן עזריה בכל המאמר:

עירובין פרק ד משנה יא

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלֹשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין:

ברטנורא

אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת מִכָּאן וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִכָּאן. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּבְלָעוֹת אֵלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר, לֹא אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּעַל עַל, דִּסְבִירָא לֵיהּ הַבְלָעַת תְּחוּמִים לָאו מִלְּתָא הִיא: שְׁתַּיִם יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר וְהוּא בְּאֶמְצָעָן, שֶׁבְּסוֹף הָאַלְפַּיִם יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, שְׁתַּיִם מִצַּד זֶה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וּשְׁתַּיִם מִצַּד זֶה לְסוֹף הַתְּחוּם, הִלְכָּךְ אִם הוּא עוֹמֵד בָּאַמָּה הַשְּׁנִיָּה כג יִכָּנֵס, דְּהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִלְּתָא הִיא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ. שֶׁהָיָה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ חוּץ לַתְּחוּם: לֹא יִכָּנֵס. דְּבִמְקוֹמוֹ לֹא קָנָה שְׁבִיתָה, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ כד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹת שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ, וּבָעִיר לֹא קָנָה שְׁבִיתָה, שֶׁיֵּשׁ בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה, הִלְכָּךְ אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדִין מִי שֶׁיָּצָא מִחוּץ לַתְּחוּם: עַד חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. לָאו דַּוְקָא כה, דְּהוּא הַדִּין פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְעַט. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה דַּוְקָא, וְלֹא יָדַעְתִּי לְיַשְּׁבוֹ יָפֶה כו: הַמָּשׁוֹחוֹת. מֹדְדֵי הַתְּחוּמִים כז לָעֲיָרוֹת וְעוֹשִׂין סִימָן לְסוֹף הַתְּחוּם, אֵין מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת לַעֲשׂוֹת הַסִּימָן בְּסוֹף אַלְפַּיִם מַמָּשׁ, אֶלָּא כּוֹנְסִין אוֹתָן לְתוֹךְ אַלְפַּיִם: מִפְּנֵי הַטּוֹעִין. שֶׁאֵין מַכִּירִין הַסִּימָן וּפְעָמִים שֶׁיּוֹצְאִים לְהַלָּן מִמֶּנּוּ וְחוֹזְרִין וְלָאו אַדַּעְתַּיְהוּ, וּמִשּׁוּם הָכִי רְגִילִין תָּמִיד לִכְנוֹס בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם, וְנִמְצָא שֶׁאֵלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם הֵן, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה זֶה אָנוּס שָׁרִינַן לֵיהּ לִכָּנֵס, וְלֹא מַחְמִירִינַן לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּמַחְמִירִינַן לְמִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָתָם הֲוָה לֵיהּ לִזָּהֵר וְלָתֵת בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:

תוספות יום-טוב

כג וְדִכְוָתֵיהּ שָׁלֹשׁ לֹא יִכָּנֵס, אִם עוֹמֵד בָּאַמָּה הַשְּׁלִישִׁית. גְּמָרָא: כד וְזֶה לְשׁוֹן הָרִי"כ, לֹא יִכָּנֵס, אִם אָמַר שְׁבִיתָתִי בָּעִיר לֹא אָמַר כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הוּא חוּץ [לִמְקוֹם] שֶׁסִּיֵּם יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה, וּבִמְקוֹמוֹ נַמִּי לֹא קָנֵי שְׁבִיתָה. וְזוֹ הִיא כַּוָּנַת הָרַ"ב בַּמֶּה שֶׁכָּתַב שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאָמַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: כה אֶלָּא כְּלוֹמַר לְפִי סְבָרַת הָאָדָם שֶׁיּוּכַל לְשַׁעֵר עַד חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת וְלֹא יוֹתֵר, אֲבָל אֶפְשָׁר לִפְחוֹת וּלְשַׁעֵר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּטְעוּ כָּל כָּךְ: כו לֹא רָאָה [בָּזֶה] דִּבְרֵי רַשִׁ"י וְהָרִי"כ שֶׁכָּתְבוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם, אָמְרִינַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק ה' אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה [אַרְבָּעִים חֲבָלִים יֶשׁ לְאַלְפַּיִם]. וְכָל חֶבֶל וְחֶבֶל מִתְמַעֵט שְׁתֵּי אֲחִיזוֹת, זֶה תּוֹפֵס מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן. וְהָאֲחִיזָה טֶפַח וַחֲצִי אֶצְבַּע. הֲרֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת: כז כְּדִמְתַרְגֵּם [בְּמִדְבָּר לה] וּמַדֹּתֶם חוּץ לָעִיר, וּמְשַׁחְתּוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא:

רמב"ם

מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת כו': רבי אליעזר סובר כי יש לאדם במקומו ארבע אמות והוא באמצען וכשהוא חוץ לתחום שתי אמות הנה נפל השתוף בין ארבע אמות שלו ובין סוף התחום ולפיכך יכנס. ממצין את המדות פירושו שאין המשוחות מדקדקים במדות להגיעם עד סוף התחום אבל מודדין פחות מן השיעור הראוי ומחסרין מכל חבל וחבל מעט מפני מה שאירע במקומות הנמוכים והגבוהים ויגרעו מן האלפים אמה אמות להחמיר לפיכך היה מתיר רבי שמעון להכנס. ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי שמעון:

עירובין פרק ד משנה י

מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

ברטנורא

מִי שֶׁיָּצָא. מֵעִירוֹ, שֶׁשְּׁלָחוּהוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְהוֹלִיךְ לָהֶם עֵרוּב כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לֵילֵךְ מָחָר לָעִיר שֶׁמְּעָרְבִין לָהּ, שֶׁהִיא סְמוּכָה לָהֶם שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת וִיכוֹלִין לֵילֵךְ מִזּוֹ לְזוֹ עַל יְדֵי עֵרוּב: וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ. דְּאָמַר לֵיהּ עֵת חַמָּה הִיא עֵת צִנָּה הִיא כא: הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ. לְמָחָר לְאוֹתָהּ עִיר אַחֶרֶת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ כְּדֵי לִקְנוֹת שְׁבִיתָה כב לְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה רָחוֹק מִן הָעִיר, הָוֵי כְּעָנִי שֶׁאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקָנָה לְשָׁם שְׁבִיתָה: וְכָל בְּנֵי עִירוֹ אֲסוּרִין. שֶׁלֹּא הֶחְזִיקוּ בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לָהֶם אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מֵעִירָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כוּ'. רַבִּי מֵאִיר מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי עָנִי הוּא הוֹאִיל וְיָצָא מִבֵּיתוֹ וְהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן שֶׁהָיָה יָכוֹל לְעָרֵב בְּפַת וְלֹא עֵרֵב לָאו עָנִי הוּא, הִלְכָּךְ הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל, שֶׁאֵין לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מֵעִירוֹ, שֶׁמָּא שְׁבִיתָתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהוֹלִיךְ שָׁם הָעֵרוּב בְּסוֹף אַלְפַּיִם מֵעִירוֹ, וּלְסוֹף הָאַלְפַּיִם מֵעִירוֹ נַמִּי לֹא קָנָה אַלְפַּיִם לְצַד עִיר הָאַחֶרֶת, שֶׁמָּא לֹא קָנָה שְׁבִיתָה אֶלָּא בְּבֵיתוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:

תוספות יום-טוב

כא וְחָזַר [בּוֹ] מִלָּלֶכֶת הַיּוֹם, אֲבָל דַּעְתּוֹ לֵילֵךְ לְמָחָר: כב כְּלוֹמַר דְּלֹא אָמְרִינַן נִמְלָךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְנוֹת שְׁבִיתָה, אֶלָּא אָמְרִינַן דִּבְדַעְתּוֹ עוֹמֵד. הָרַמְבַּ"ם:

רמב"ם

מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו כו': עיקר זה המאמר כי בני העיר עשו אותו שליח לעשות להם עירוב למדינה אחרת שהיא יושבת להם ברחוק שני תחומין כדי שיוכלו ללכת ממחרת חוץ למדינה ארבעת אלפים אמה וזה השליח כשיצא ללכת (ממחרת) חוץ למדינה החזירו חבירו למדינה קודם שיגיע ולא עירב רבי יהודה אומר כיון שיצא ונכנס בדרך לקנות בו שביתה ברחוק אלפים אמה קנה לשם שביתה לפי שהוא עני כאשר הקדמנו לומר שהוא קונה שביתה ברחוק מקום בלבד כשהוא יוצא לדרכו והחזיק לו בדרך כיון שיצא בזאת הכוונה יש לו ללכת חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה ואנשי המדינה ששלחו אותו לא נגמר עירובם ולפיכך אין הולכין חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה אבל הולכים חוץ למדינתם אלפים אמה לכל רוח בלבד. ור"מ אומר כי זה השליח מאחר שהיה לו לערב ולא עירב נדון אותו להחמיר ולא ילך אלפים אמה לכל רוח כמו אנשי המדינה שעשו אותו שליח אלא ילך אלפים אמה לאותו רוח ששלחו אותו לערב בו וברוח האחר שכנגדו ילך כמו שהיה הולך אילו היה מערב וזה הוא חמר גמל כמו שבארנו במה שקדם. והלכה כר' יהודה:

עירובין פרק ד משנה ט

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

ברטנורא

זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ. כְּגוֹן זֶה שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ פַּת, דְּהַשְׁתָּא עָנִי הוּא, לוֹ הִתִּירוּ חֲכָמִים לְעָרֵב בְּרַגְלָיו. דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר עִקַּר עֵרוּב בְּפַת, וְקֻלָּא הִיא דַּאֲקִילוּ גַּבֵּי עָנִי אוֹ מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ פַּת לְעָרֵב בְּרַגְלָיו. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר עִקַּר עֵרוּב בָּרֶגֶל, וְקֻלָּא הִיא דַּאֲקִילוּ לֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו לִשְׁלֹחַ עֵרוּבוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּבֵין רַבִּי מֵאִיר וּבֵין רַבִּי יְהוּדָה שָׁוִים הֵם שֶׁהָאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינוֹ קוֹנֶה שְׁבִיתָה יח בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עָנִי אוֹ בָּא בַּדֶּרֶךְ שֶׁאֵין עִמּוֹ פַּת יט, אֲבָל עָשִׁיר צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁלַח פַּת בִּמְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. וְהָאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם שְׁבִיתָה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לָרוּץ וּלְהַגִּיעַ שָׁם קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאִם אֵין כָּל כָּךְ שְׁהוּת בַּיּוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי לֹא קָנָה שָׁם שְׁבִיתָה:

תוספות יום-טוב

יח כְּלוֹמַר וּפְלוּגְתַּיְהוּ בְּאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי [וְאֵינוֹ] עָנִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת: יט הָכִי קָאָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ פַּת הָוֵי כְּמִי שֶׁאֵין עִמּוֹ פַּת, הוֹאִיל וּבַדֶּרֶךְ הוּא וְחָשְׁכָה לוֹ, כִּדְמַסִּיק שֶׁהָיָה יָכוֹל לָרוּץ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: כ  הֶעָנִי כוּ'. אֲתָאָן לְרַבִּי מֵאִיר, וּכְלוֹמַר בְּזוֹ אָמְרוּ הֶעָנִי כוּ', אֲבָל עִקַּר עֵרוּב בְּפַת גְּמִירָא וְטַעֲמֵיהּ דְּכֵיוָן שֶׁמֵּבִיא פַּת גִּלָּה דַּעְתּוֹ וְנִכָּר שֶׁרְצוֹנוֹ לִשְׁבֹּת שָׁם. אֲבָל כְּשֶׁמְּעָרֵב בְּרַגְלָיו אָמְרוּ אֱינָשֵׁי אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא שְׁמַעְתֵּיהּ מְשַׁכְתֵּיהּ, וְאִם עַם הָאָרֶץ חֲמוֹרוֹ אִתְאַבִיד לֵיהּ וְהוֹלֵךְ לְבַקְּרוֹ שָׁם. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר כֵּיוָן שֶׁטּוֹרֵחַ הוּא בְּעַצְמוֹ יֵשׁ הֶכֵּירָא יוֹתֵר מִשֶּׁשּׁוֹלֵחַ שָׁם [שָׁלִיחַ] וּבְיָדוֹ פַּת:

רמב"ם

וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו כו': זה המאמר חוזר על המאמר שהזכיר כבר ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח. ורבי מאיר אינו מתיר זה המעשה אלא לעני לפי שאין לו יכולת לערב על הפת אבל מי שיש לו יכולת יש לו להניח עירוב במקומו על כל פנים ואז יוכל ללכת אלפים אמה לכל רוח לפי שדעת רבי מאיר עיקר עירוב בפת ונותן רשות לעני שיאמר שביתתי במקומי בלבד להקל על העני ורבי יהודה אומר כי עיקר העירוב ברגל ולהקל על העשיר שיתן פת ביד שלוחו וישים השליח אותו הפת במקום ותהיה לו שביתה באותו מקום וילך משם אלפים אמה לכל רוח. ואון מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר כי כשהוא מכיר אילן או גדר או מקום מוקף מחיצה ואמר שביתתי במקום פלוני אין מספיק זה אלא לעני אבל עשיר מוכרח הוא שיגיע פת למקום שביתתו. והתירו זה למי שבא בדרך לפי שהוא עני כי אין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת. והלכה כרבי יהודה:

עירובין פרק ד משנה ח

אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי, זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגֻלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְרֻבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת:

ברטנורא

וְאִם אֵינוֹ מַכִּיר. אִילָן אוֹ גָּדֵר: אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיּוֹעִיל לוֹ כְּשֶׁיֹּאמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאָמַר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמוֹ. זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ: עֲגֻלּוֹת. דִּבְעָרֵי מִקְלָט דְּמִנַּיְהוּ יָלְפִינַן אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל תְּחוּם שַׁבָּת כְּתִיב (בְּמִדְבָּר לה) [זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים]. לָזֶה אַתָּה נוֹתֵן פֵּאוֹת, דְּהַיְנוּ זָוִיּוֹת וְאִי אַתָּה נוֹתֵן פֵּאוֹת לְשׁוֹבְתֵי שַׁבָּת יז. וְרַבָּנָן דְּבָעוּ מְרֻבָּעוֹת דָּרְשִׁי זֶה לְרִבּוּיֵי, כָּזֶה יִהְיוּ כָּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מְרֻבָּע מְצֻמְצָם בְּכִוּוּן, תָּנָא כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּלוֹמַר כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִים לְרַבֵּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְרֻבָּע בְּצִמְצוּם: נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. אַרְבַּע הַפֵּאוֹת שֶׁבַּאֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע הָעוֹדְפוֹת עַל הָעִגּוּל שֶׁבְּתוֹכוֹ:

תוספות יום-טוב

טז  זָכָה לוֹ. וְקָא מַשְׁמַע לָן שֶׁאֵין נִקְרָא זֶה שְׁבִיתָה בְּטָעוּת כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּמִשְׁנָה ד', דְּלֹא דָּמִי מִי שֶׁהוּא סָמוּךְ לָעִיר וְלֹא יָדַע, דְּנִכָּר לַכֹּל וּמְפֻרְסָם שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ בְּטָעוּת, מַה שֶּׁאֵינוֹ נִכָּר [לוֹמָר] דְּאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ הָאִילָן אוֹ הַגָּדֵר לֹא הָיָה אוֹמֵר תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי. הָרִי"כ: יז וְלֹא קַשְׁיָא אַמַּה שֶּׁכָּתַב בְּפֶרֶק ג' מִשְׁנָה ה' דִּתְחוּמִין דְּרַבָּנָן. שֶׁהֲרֵי כָּתַב הַטּוּר סִימָן שצ"ז דִּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא:

רמב"ם

אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה כו': או אינו בקי בהלכה פירושו שלא ידע כי יש לאדם שיתן מקום שביתתו במקום רחוק ממנו מלבד המקום שהוא עומד בו. ואמרו כטבלא מרובעת לפי שאי אפשר במלאכה לעשות מרובע בדיוק ולפיכך הודיע שדי לנו שיראה כמרובע כפי היכולת האדם כמו הלוחות המרובעות שהכוונה בהם הרבוע כפי היכולת. נשכר את הזויות רוצה לומר את הארבע תוספות שיש במרובע על העגול שבתוכו ואותן התוספות הן בזויות המרובע ולפכך קראן זויות. (וזו היא צורתה) והלכה כחכמים.

עירובין פרק ד משנה ז

מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי תַחְתָּיו, לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ, מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:

ברטנורא

וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר. שֶׁיָּכוֹל לְהַגִּיעַ שָׁם יג קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ, אֶלָּא שֶׁהוּא עָיֵף וְרוֹצֶה לָנוּחַ בִּמְקוֹמוֹ: לֹא אָמַר כְּלוּם. הוֹאִיל וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵיזֶה אַרְבַּע אַמּוֹת בָּחַר לוֹ מִתַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן, לָאו שְׁבִיתָה הִיא וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת יד בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁעָקַר דַּעְתּוֹ מִלִּשְׁבּוֹת כָּאן, וְתַחַת הָאִילָן נַמִּי לֹא קָנָה שְׁבִיתָה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן שְׁמֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּהַאי גִּיסָא בָּחַר אוֹ דְּהַאי גִּיסָא בָּחַר וְלֹא הָוֵי סִיּוּם, אֲבָל שֶׁבַע אַמּוֹת עַל כָּרְחֲךָ מִקְּצָת בֵּיתוֹ נִכָּר בְּאַמָּה אֶמְצָעִית דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בֵּרְרָהּ, דְּאִי בְּאֶמְצַע הָאִילָן בֵּרֵר לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי הִיא מֵהֶן, וְאִי מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא הֲרֵי הִיא מֵהֶן, הִלְכָּךְ קָנָה שָׁם [שְׁבִיתָה]: אָמַר שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ. הוֹאִיל וְסִיֵּם מְקוֹמוֹ, אוֹתָהּ שְׁבִיתָה קוֹנָה לוֹ אַלְפַּיִם לְצַד רַגְלָיו וְאַלְפַּיִם לְצַד בֵּיתוֹ:

תוספות יום-טוב

יג וְחָשְׁכָה לוֹ הַיְנוּ אִם יִרְצֶה לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ, אֲבָל לְעִקָּרוֹ שֶׁל אִילָן אָזֵיל. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי בַּגְּמָרָא דְּחָשְׁכָה לוֹ אִם יֵלֵךְ מְעַט מְעַט אֲבָל כִּי רָהֵיט מָטֵי לְהָתָם, וְכֵן הַסְכָּמַת הַפּוֹסְקִים: יד וְהָא דִּבְפֶרֶק ג' מִשְׁנָה ד' אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר דִּסְפֵק עֵרוּב אֵינוֹ עֵרוּב מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם שֶׁמִּבֵּיתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב שָׁם, וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁלֹּא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, הָתָם כְּעוֹמֵד בְּעִירוֹ לֹא עָקַר דַּעְתּוֹ מֵעִירוֹ, וְדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה לוֹ שָׁם שְׁבִיתָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ תְּחוּם בֵּיתוֹ. תּוֹסָפוֹת: טו  אַלְפַּיִם אַמָּה. דְּהָא עִקַּר עֵרוּב בָּרֶגֶל כִּדְמַסְקִינַן בְּמִשְׁנָה ט', וְהָכָא דְּדָחוּק הוּא דְּחָשְׁכָה לוֹ שָׁרִינַן לֵיהּ בְּאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי כוּ':

רמב"ם

מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר כו': העיקר אצלנו מה שאגיד לך הוא כי כל האדם ובלבד כשהוא בדרך לפי שהוא עני מותר לו לערב ברגליו כאשר יתבאר ויש בינו ובין מקום שהוא רשות היחיד פחות מאלפים אמה והוא היה יודע אותו מקום ואמר שביתתי במקום פלוני ר"ל באותו מקום קנה שביתה שם וכאילו הניח עירוב ויש לו ללכת בכל המקום וחוצה לו אלפים אמה ובתנאי שיהיה עוד היום גדול כשקנה שביתה באותו מקום כדי שיוכל להגיע לאותו מקום ואפילו בתכלית המרוצה קודם הכנסת שבת ויחשב לו כאילו הגיע שם וכמו כן אם קנה שביתה ברה"ר מקום ידוע כמו עיקר אילן או גדר יש לו באותו מקום ארבע אמות ואלפים אמה חוץ לאותן ארבע אמות ולפי שאמר תחתיו והוא אינו מסויים לא אמר כלום ואין לו ללכת אלא לעיקרו של אילן בלבד ולא ילך משם לביתו אלפים אמה ולא הארבע אמות שיש לו לשם בלי מסויימות עד שנמדוד משם אלפים אמה וזהו כשיש תחת האילן שמנה אמות או יותר שבהם יפול הספק ולא נודע באיזה מקום קנה שביתה אבל אם יש תחת האילן פחות משמנה אמות יש לו ללכת משם לביתו אלפים אמה כי כשתקח מהם ארבע אמות שהוא שיעור מקום שביתתו תמצא קצתם משותפים עם הארבע אמות שיש לו לשם וכל זה כשישאר מן היום שיעור שיוכל להגיע לאותו מקום במרוצה כמו שזכרנו:

עירובין פרק ד משנה ו

הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

ברטנורא

הָיוּ שְׁנַיִם. עוֹמְדִים רָחוֹק זֶה מִזֶּה שֵׁשׁ אַמּוֹת, דְּמֻבְלָעִין שְׁתֵּי אַמּוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בְּתוֹךְ שְׁתֵּי אַמּוֹת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְשֹׁט זֶה יָדוֹ לְתוֹךְ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת שֶׁאֵין לוֹ בָּהֶם כְּלוּם וְיוֹצִיא לְשָׁם פִּתּוֹ אוֹ חֲפָצָיו יב: וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶם. שְׁתֵּי אַמּוֹתָיו בְּתוֹךְ שֶׁל זֶה וּשְׁתֵּי אַמּוֹתָיו בְּתוֹךְ שֶׁל זֶה. הוּא מֻתָּר עִם כָּל אֶחָד, פּוֹנֶה לְכָאן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה וּפוֹנֶה לְכָאן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה: לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת. וְהֵם זוֹ אֵצֶל זוֹ: פְּתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּכָל אַחַת רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל זוֹ עַל זוֹ, דְּהַשְׁתָּא אֵינָן אוֹסְרוֹת זוֹ עַל זוֹ: עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְכוּ'. וְרַבָּנָן אַפְלִיגוּ עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהָא וְאָמְרֵי כֻּלָּן אֲסוּרוֹת זוֹ בַזּוֹ. וְהַשְׁתָּא קָאָמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַהֲלֹא זֶה הַדָּבָר שֶׁהָיוּ שָׁלֹשׁ וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינְתַיִם וְאַתֶּם מוֹדִים שֶׁהוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵם מֻתָּרִים עִמּוֹ דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת, וְאַמַּאי קָמִפַּלְּגִיתוּ עָלַי בְּשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת, וְאָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן הָתָם בְּשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת מִתּוֹךְ שֶׁמְּרֻבִּים הֵם שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת הָאֲסוּרוֹת זוֹ בְּזוֹ יָבֹאוּ לְהוֹצִיא מִזּוֹ לְזוֹ, וְהָאֶמְצָעִית לֹא יְהָבָהּ אַדַּעְתָּהּ וְלֹא מַדְכְּרָא לְהוּ, דְּאָמְרֵי שֶׁמָּא אֶחָד מִדִּיּוּרֵי הָאֶמְצָעִית שֶׁמֻּתָּר בַּזּוֹ וּבַזּוֹ הוּא שֶׁמּוֹצִיא. אֲבָל הָכָא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים אִי אָתֵי חַד מִשְּׁנֵי הַחִיצוֹנִים לַאֲפוֹקֵי לְתוֹךְ שְׁתֵּי אַמּוֹת שֶׁל הַחִיצוֹן הָאַחֵר, הָאֶמְצָעִי יָהֵיב אַדַּעְתֵּיהּ וּמַדְכַּר לֵיהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת, שֶׁשְּׁתֵּי הַחִיצוֹנוֹת בִּלְבַד אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

תוספות יום-טוב

יב דַּחֲפָצָיו כְּרַגְלָיו כְּדִתְנַן [בֵּיצָה פ"ה מ"ג] הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים:

רמב"ם

היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה כו': זו המשנה כוללת שבת ויום טוב והוא כי האדם בשבת מותר לו הטלטול בארבע אמות בלבד וכאן מדבר כשאירע השתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר וכן אם נפל השתוף באלפים אמה אשר לכל אחד שמותר להם להשתמש במקום המשותף ביום טוב וכבר היתה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים בשלש חצירות פתוחות זו לזו וערבו שתים החיצונות עם האמצעית כי חכמים אומרים שלשתן אסורות ורבי שמעון אומר שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו וכששמע אותם רבי שמעון שהורו בדומיהן בזה הדין במאמרם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים התחיל להשיב עליהם ואמר להם הלא זה שוות כשלש חצרות פתוחות זו לזו ומפני מה אתם חלוקים עלי בזה בדין שלש חצירות וחכמים חולקים עליו שם לפי שהם אומרים אם התירו לבית החיצון להשתמש עם האמצעי והאמצעי עם החיצון האחר שמא ישתמש אחד מן החיצון עם החיצון האחר ולא יערערו עליו אנשי אותה האמצעית לפי שיחשבו שהוא מהם לרוב השוכנים שם אבל בכאן שאין שם אלא שלשה אנשים כל אחד מהם נחפז על חבירו ולא יניחנו לעבור גבולו ואם שגג יזכירנו. והלכה כרבי שמעון באמרו כי שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

עירובין פרק ד משנה ה

מִי שֶׁיָּשֵׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחֲשֵׁכָה, יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם בֵּרֵר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:

ברטנורא

יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. דְּסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הֶפְקֵר שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת בְּעָלִים קוֹנִים שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָן וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, וְהַיָּשֵׁן שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹנֶה שְׁבִיתָה דִּינוֹ כְּחֶפְצֵי הֶפְקֵר וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְרַבָּנָן סָבְרֵי חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָן, אֶלָּא הַזּוֹכֶה בָּהֶן מוֹלִיכָן לְמָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לֵילֵךְ, הָכָא נַמִּי הַיָּשֵׁן אֵינוֹ קוֹנֶה שְׁבִיתָה וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי שֶׁהַיָּשֵׁן קוֹנֶה שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ ח וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אֲבָל בְּנִכְסֵי הֶפְקֵר הֲלָכָה כַּחֲכָמִים שֶׁהֵן כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם וְאֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָן, אֶלָּא הַזּוֹכֶה בָּהֶן מוֹלִיכָן לְמָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לֵילֵךְ: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם הָיָה יָשֵׁן לֹא קָנָה שְׁבִיתָה, וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁזִּכְּתָה לוֹ תּוֹרָה דִּכְתִיב (שְׁמוֹת טז) שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, וְקוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם בֵּינוֹנִי שָׁלֹשׁ אַמּוֹת ט וְאַמָּה אַחַת לִפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר וְהוּא בְאֶמְצָעָן. חֲכָמִים סָבְרֵי יָהֲבִינַן לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר כִּי יָהֲבִינַן לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת הַיְנוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת לְכָל צִדָּיו: לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. יִטֹּל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאַחַר שֶׁבֵּרֵר צַד אֶחָד אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִבְרֹר צַד אַחֵר:

תוספות יום-טוב

ח וּמִטַּעֲמָא אַחֲרִינָא, הוֹאִיל וְנֵעוֹר קוֹנֶה יָשֵׁן נַמִּי קוֹנֶה, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: ט הַיְנוּ בְּלֹא רֹאשׁוֹ, וּבְפִשּׁוּט יָדַיִם (וְרַגְלַיִם) נִכְנָס הָרֹאשׁ. תּוֹסָפוֹת: י וְהוּא בְאֶמְצָעָן. נָטַר עַד הָכָא וְהוּא הַדִּין לְבִתְרֵי בָּבֵי דִּבְמִשְׁנָה קַמַּיְתָא: יא וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה. וְהַיְנוּ [דְּאִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים] דְּרַבָּנָן סָבְרֵי אַרְבַּע לְכָל צְדָדָיו הַיְנוּ שְׁמֹנֶה עַל שְׁמֹנֶה, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לְחַד רוּחַ וְתוּ לֹא:

רמב"ם

מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה כו': רבי יוחנן בן נורי אומר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואין דרך לטלטלם אלא אלפים אמה לכל רוח וכמו כן האדם כשאין לו דעת בשעת העירוב רוצה לומר כשהיה ישן הרי הוא כנכסי הפקר שאין להם דעת בעלים ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וחכמים אומרים נכסי הפקר אין קונין שביתה במקומן אלא מי שזכה בהם וקנה אותן יש לו להוליכם בכל מקום שיש לו ללכת וזהו ענין אמרם הרי הוא כרגלי כל אדם ולפיכך כשהאדם ישן בשעת העירוב הוא כמו נכסי הפקר שאין להם דעת ולא קנה שביתה ולא ילך אלא בארבע אמות. והלכה כרבי יוחנן בן נורי במה שאמר בכאן והלכה כחכמים בנכסי הפקר שהם כרגל כל אדם וזה קולא ולקחנו הקולא משתי הדעות:

עירובין פרק ד משנה ד

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

ברטנורא

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ. לָנוּחַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה בִּתְחוּם הָעִיר, וְחָשְׁכָה לוֹ שָׁם, וּכְשֶׁעָמַד רָאָה שֶׁהוּא סָמוּךְ לָעִיר וּבִתְחוּמָהּ: לֹא יִכָּנֵס. לָעִיר לִהְיוֹת כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁחָשְׁכָה לוֹ יִמְדֹּד אַלְפַּיִם אַמָּה ו וְעַד מָקוֹם שֶׁיִּכְלוּ יֵלֵךְ בָּעִיר וְתוּ לֹא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִכָּנֵס. וְיֵלֵךְ כָּל הָעִיר וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה כִּבְנֵי הָעִיר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: בְּלֹא מִתְכַּוֵּן. שֶׁלֹּא יָדַע כְּשֶׁחָשְׁכָה לוֹ שֶׁהוּא בִּתְחוּם הָעִיר, וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת שְׁבִיתָתוֹ בָּעִיר אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹ:

תוספות יום-טוב

ו וְהַמְּדִידָה הוּא מַהֲלַךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִית שֶׁלֹּא יַרְחִיק רַגְלָיו, וְזֶה שִׁעוּר אַמָּה אַחַת בֵּין רֶגֶל לְרֶגֶל. הָרִי"כ: ז  יִכָּנֵס. כֵּיוָן שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָעִיר תּוֹךְ תְּחוּמוֹ לֹא הָיָה קוֹנֶה שְׁבִיתָה אֶלָּא עִם בְּנֵי הָעִיר, הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁקָּנָה שְׁבִיתָה עִמָּהֶם. בֵּית יוֹסֵף:

רמב"ם

מי שישב בדרך ועמד וראה כו': רבי מאיר אומר כי לפי שלא ידע שהיה קרוב למדינה ושהיה בתוך התחום לא חשב להכנס במדינה ולא קנה שביתה בעיר ולפיכך אין לו ללכת אלא אלפים אמה לכל רוח וילך עד המקום שהגיע אליו סוף התחום ואסור לו להלך בכל המדינה ורבי יהודה אומר כי הוא אפילו לא חשב על זה כיון שהוא בתוך התחום קנה שביתה בעיר עם אנשי העיר ויכנס ויהלך בכל המדינה וילך חוצה לה אלפים אמה לכל רוח. והלכה כרבי יהודה:

עירובין פרק ד משנה ג

מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

ברטנורא

מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת. כְּגוֹן לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מִן הַנָּהָר: כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה. וְאֵינְךָ צָרִיךְ לֵילֵךְ: יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. הָכִי קָאָמַר, אִם הָיוּ אוֹתָן אַלְפַּיִם אַמָּה הַנְּתוּנוֹת לוֹ לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ נִכְנָסוֹת לְתוֹךְ אַלְפַּיִם שֶׁל תְּחוּם בֵּיתוֹ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא מִתְּחוּמוֹ דָּמִי, וְהוֹלֵךְ עַד בֵּיתוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּבַתְּחִלָּה: שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. הָכִי קָאָמַר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ קֻלָּא אַחֶרֶת בְּכָל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמִן הַמַּפֹּלֶת, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ בִּרְשׁוּת הִתִּירוּ לָהֶם לַחֲזֹר בִּכְלֵי זֵינָן לִמְקוֹמָם ה וְלֹא הִצְרִיכוּם לְהַנִּיחַ כְּלֵי זֵינָן, הָכִי נַמִּי הֵקֵלּוּ [לָזֶה שֶׁיָּצָא] בִּרְשׁוּת לִהְיוֹת כְּאִלּוּ לֹא יָצָא:

תוספות יום-טוב

ה גְּמָרָא. וְטַעֲמָא שֶׁמָּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶם הָאוֹיְבִים שֶׁיָּצְאוּ וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין כְּלֵי זַיִן בְּיָדָם לְהַצִּיל. וְלִמְקוֹמָן הַיְנוּ לַמָּקוֹם שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם חֲכָמִים, שֶׁהוּא עַד אַלְפַּיִם אַמָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה כו': רוצה באמרו ברשות כי התורה נתנה רשות לעשות מצוה או להציל מיד הגיים או מן הנהר. וכשאומרים לו כבר נעשה המעשה שהיית יוצא לעשותו יש לו להלך ממקומו שהיה שם כשאמרו לו כבר נעשה המעשה אלפים אמה לכל רוח ואם יש בינו ובין המקום ששבת בו פחות מארבעת אלפים אמה ממקומו וכשיהלך אלפים אמה ממקומו כמו שאמרנו ישאר בינו ובין מקום שביתתו פחות מאלפים כבר הגיע לו תחומו שהיה לו מערב שבת ויש לו להגיע למקום שביתתו ויהלך ממנו אלפים אמה לכל רוח כאשר היה מקודם וזהו ענין אמרם ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא ומה שאמרו שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן אינו ראיה שידמה לדין שקדם זכרו אבל הוא דין אחר שיש בו קולא על מי שיצא ברשות התורה והביא ראיה עוד להקל על מי שיצא ברשות וכמו כן מי שיצא להציל נפשות מישראל וזהו ענין אמרם להציל. ונתנו להם רשות כלומר למצילין שיחזרו בכלי זיין עד שיגיעו למקומן וכן אמרו חוזרין בכלי זיינן למקומן:

עירובין פרק ד משנה ב

פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחֲשֵׁכָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, מָה אָנוּ לֵירֵד. אָמַר לָהֶן, מֻתָּר אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה:

ברטנורא

לַנָּמָל. מָקוֹם שֶׁהַסְּפִינוֹת חוֹנוֹת כְּשֶׁיּוֹצְאוֹת מִן הַיָּם אֶל שְׂפָתוֹ: מָה אָנוּ לֵירֵד. מִן הַסְּפִינָה לְתוֹךְ הָעִיר, כְּלוּם בָּאנוּ מִחוּץ לַתְּחוּם מִשֶּׁחֲשֵׁכָה. וְהַאי נָמָל לָאו מֻקָּף מְחִצּוֹת הֲוָה, דְּאִי הֲוָה מֻקָּף מְחִצּוֹת, הָא קָאֲמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְעֵיל בִּנְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְסַהַר דִּמְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ: שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל. בִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה חָלוּל שֶׁהָיְתָה מְתֻקֶּנֶת לְמִדַּת צְפִיַּת אַלְפַּיִם אַמָּה:

רמב"ם

פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו': קורין נמל למקום שהספינות נסתרות שם מן הרוח ויוצאות משם ליבשה ואמרו הייתי מסתכל כ"ז לפי שאפשר לדעת מרחק איזו מקום שתרצה ממה שישיגהו העין בכלים יעשו אותן בעלי התשבורת ויושג זה באותו הבריח שהוא בכלי נחשת שמסתכלין בו החוזים בכוכבים ונקרא בערבי אצטרל"ב ואיני רוצה להאריך ולהזכיר איך יושג כי זה הדבר בזה הענין ארוך ואפילו באריכות לא יבין זה אלא מי שידע בחכמת התשבורת וידע מה שיתחייב מן היחוס בדמיונות הדומין זה לזה ואיך יצא הצלע שאינו ידוע כשתדע צלעות אחרות שיהיה להם ענין ומה שישתתף חכמת התשבורת לזו החכמה ימצא זה הענין קרוב ואינו צריך אריכות. ודע כי הנמל אינו מוקף מחיצות כי אילו היה מוקף היה מותר לדעת רבן גמליאל ואפילו לא היה בתוך התחום עד שלא חשכה כאשר ידעת מסברתו בדיר וסהר שאומר מהלך את כולה וכן נתבאר בירושלמי:
לראש הדף גלול מסך