כתובות פרק יא משנה ו

הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית, אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת. וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֶשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

ברטנורא

הַשְּׁנִיָּה. שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה. מָנֶה מָאתַיִם. מְמָאֶנֶת, מִשּׁוּם דְּמֵעַצְמָהּ יוֹצְאָה. שְׁנִיָּה, קְנָסוּהָ רַבָּנָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגִּילָתוֹ לְנָשְׂאָהּ כא, שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶדֶת כְּלוּם בַּנִּשּׂוּאִין שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בָּהֶן וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר. אַיְלוֹנִית, מִשּׁוּם דְּמֶקַּח טָעוּת הוּא: וְלֹא פֵרוֹת. הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַבַּעַל אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כב: וְלֹא מְזוֹנוֹת. כְּגוֹן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה, אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו. וְהַשְּׁנִיָּה וְהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהֶם מְזוֹנוֹת בְּעוֹדָן תַּחְתָּיו כג, וְכָל שֶׁכֵּן אִם לָווּ וְאָכְלוּ שֶׁאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם: וְלֹא בְלָאוֹת. שֶׁנֶּאֶבְדוּ וּבָלוּ לְגַמְרֵי, בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל כד, אֵין הַמְמָאֶנֶת יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיַּד בַּעְלָהּ. אֲבָל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִים נוֹטֶלֶת לְעוֹלָם, בֵּין הַמְמָאֶנֶת בֵּין הַשְּׁנִיָּה בֵּין הָאַיְלוֹנִית, וַאֲפִלּוּ זִנְּתָה לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִים. וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ בְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, אֲבָל בְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל יֶשׁ לָהּ כה:

תוספות יום-טוב

כ  הַשְּׁנִיָּה. בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ: כא דְּאִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא יוֹתֵר מֵהָאִישׁ. רַשִׁ"י: כב וּבִמְמָאֶנֶת הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּתַקּוּן רַבָּנָן נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה מִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָהּ מִנְהַג הֶפְקֵר, זִכּוּ פֵּרוֹת נְכָסִים לַבַּעַל. וּבִשְׁנִיָּה מִשּׁוּם קְנָס. וּבְאַיְלוֹנִית הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאַף עַל גַּב דְּנִשּׂוּאֵי טָעוּת הוּא כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה הָאִשָּׁה בַּעְלָהּ אוֹכֵל פֵּרוֹת וְשָׁתְקָה, מָחֲלָה. הָרַ"ן: כג  אַיְלוֹנִית כִּשְׁנִיָּה. הָרַמְבַּ"ם. וְאִי בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו לְאַחַר שֶׁנִּמְצֵאת אַיְלוֹנִית, אַמַּאי לֵית לָהּ, וַהֲרֵי הִיא כִּנְשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, שֶׁיֶּשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. הָרַ"ן: כד דְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הוֹצֵאתִי, שֶׁהֲרֵי בִרְשׁוּת בֵּית דִּין נְשָׂאתִיהָ, וּכְשֶׁאוֹצִיאֶנָּה מִדַּעְתִּי אַחֲזִיר מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי. וְנִכְסֵי מְלוֹג, קַיְמָא לָן דְּעַיְלָא גְלִימָא פֵּרֵי הֲוֵי וּמְכַסֵּי בֵיהּ עַד דְּבָלֵי, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהוֹצִיאָם בִּרְשׁוּת הוֹצִיאָם. הָרַ"ן: כה שֶׁזֶּה הַדִּין אָמְנָם קְנָס הוּא לַשְּׁנִיָּה עַל הָעֲבֵרָה, לְפִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה אַחַר שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל חֻקֵּי הַנִּשּׂוּאִין וְלֹא יֵהָנֶה מִנִּכְסֵי מְלוֹג, אֲבָל מִצַּד הַקְּנָס עָשִׂינוּ נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ כְּנִכְסֵי שְׁאָר הַנָּשִׁים, שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ עַיְלָא גְלִימָא פֵּרֵי הֲוֵי. הָרַמְבַּ"ם: כו  כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל תְּנָאֶיהָ, דִּתְנַאי כְתֻבָּה כִּכְתֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: כז  לְכֹהֵן גָּדוֹל. אַהִכִּיר בָּהּ דְּאַיְלוֹנִית קָאֵי, וְקָאָמַר דְּאַלְמָנָה כוּ' נַמִּי כִּי הִכִּיר בָּהּ יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. גְּמָרָא:

רמב"ם

הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות כו': כבר בארנו זאת ההלכה בפ' התשיעי מיבמות (הל' ה) ונחזור לפרשה גם בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחד אחד ותחלת זה כי ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה אין להן כתובה ר"ל מנה מאתים אבל תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו ואמנם אמרם ולא מזונות בממאנת ר"ל כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ואח"כ מיאנה אינו חייב לשלם מה שאכלה אחר הליכתו וקודם המיאון אחר שמיאנה אבל שניה ואילונית אינו חייב במזונות כלל ואפילו הוא מצוי בעיר והם תחתיו אבל אמרם ולא בלאות הוא לפי מה שאבאר וזה שבלאותיה כשהם מצוין ואיתנהו בעינייהו אין ספק שנוטלת בלאותיה בין היתה ממאנת או אילונית ואפי' זנתה תחת בעלה ברצון הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצוים והוא מה שאמרו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימים אבל חילוק הדינים כשהבלאות נפסדו ונאבדו ע"י שנשתמש בהן אם תוציאם מיד הבעל ויתן מה שהיו שוין הבלאות או לא וכל מקום שיאמר יש לה בלאות ר"ל שתוציא ממנו ערך דמיהן וכל מקום שיאמר אין לה בלאות ר"ל שלא תוציאם ממנו ואמרו בכאן בממאנת אין לה בלאות ר"ל מה שנאבד מממונה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אין לה בלאות והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על הצד אשר ביארנו בפ' התשיעי מיבמות (שם) והעיקר אצלנו בנכסי מלוג והוא פסק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה עד דבלי ולכך אין האדם חייב בבלאות נכסי מלוג בשום פנים ונגמר בזה הענין דין שניה וזולתה ודע זה ודין האילונית כשלא הכיר בה שאמרנו בה ג"כ אין לה בלאות הם בלאות של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו וכל מה שנאבד מהן אינו חייב בו אבל בלאות של נכסי מלוג יש לה לפי שהם ברשותה ולא היה לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנישואין ונתקיימו אבל הכיר בה דינה כדין שאר הנשים אבל אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר אמר בהן יש להן כתובה וכמו כן פירות מזונות ובלאות ר"ל שהיא תוציא ממנו הפירות שאכל בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג וכמו כן יש לה מזונות לאחר מיתה אבל בחייו כופין אותו לגרש ואין נותנין לה מזונות ויש לה בלאות נכסי צאן ברזל כדין כל אשה וכל זה כשהכיר בהן אבל אם נישאו בטעות ולא נודעו איסורן אלא אחר כן דינם כדין האילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבלאות ובמזונות ובפירות והכלל מכל זה בדיני הבלאות כשהן בעין אין ספק שיש לה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל יהיו הנישואין על איזה דרך שיהיו ואם הבלאות אינן בעין כלל והנישואין גמורין ואין בהם שום הפסד או שהיתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או שהיתה אלמנה לכה"ג ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בהן אחד בלאות נכסי צאן ברזל יש להן בלאות נכסי מלוג אין להן אבל הממאנת אין לה בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכיר בהן הדין לכולן אחד הוא בלאות נכסי צאן ברזל אין להן בלאות נכסי מלוג יש להן הפך מן השניה והטעם שהשניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול והדומות לה יש להן כתובה כשהכיר בהן לפי שהשניה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:
לראש הדף גלול מסך