נדרים פרק יא משנה ח הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ: ברטנורא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם. וּתְנָאוֹ קַיָּם, וְלֹא קָנָה הַבַּעַל. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַתָּנָה זוֹ מַצִּילוֹ מִן הַטֹּרַח, שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ נִזּוֹנֶת מִן הַמָּעוֹת הַלָּלוּ, וּמְזוֹנוֹתֶיהָ הָיוּ עָלָיו, אַצּוֹלֵי מִטִּרְחָא אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֲנָאָה: תוספות יום-טוב לא מֵחֲתָנוֹ. קְרֵי בֵּיהּ חֹתְנוֹ כְּמוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה: לב מָעוֹת. הָא דְּנָקַט מָעוֹת, מִשּׁוּם דְּאִי יָהֵיב לָהּ מְזוֹנוֹת אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לָהּ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין לַבַּעַל זְכִיָּה בָּהֶן, וְהַיְנוּ דִּתְנַן בְּפֶרֶק אֵין בֵּין הַמֻּדָּר וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא הִצְרִיכוּהוּ לוֹמַר וּבִלְבַד כוּ', מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ זָכָה בִּמְקוֹם הַבַּעַל לֵית לֵיהּ לַבַּעַל שׁוּם זְכוּת בְּאוֹתָן מְזוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ נָתַן לָהּ בַּעֲלָהּ מְזוֹנוֹת הַקְּצוּבִים לָהּ וְצִמְצְמָה וְהוֹתִירָה אֵין לַבַּעַל זְכוּת בְּאוֹתוֹ מוֹתָר כְּלוּם. הָרַ"ן: לג אֶלָּא כוּ'. הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב לֹא פֵּרְשׁוּ אִי דַּוְקָא בָּעִינַן הָנֵי תְרֵי לִישָׁנָא אֲבָל עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וְאִי לָאו דַּוְקָא. וְדַעַת הָרַ"ן לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דְּעַל מְנָת שֶׁאֵין לַבַּעַל רְשׁוּת בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא כוּ'. וַאֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי, הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁאֵין לַבַּעַל רְשׁוּת מַהֲנֵי לִשְׁמוּאֵל, דְּכִי הֵיכִי דִּמְיַחֵד לְדָבָר אֶחָד מַהֲנֵי הָכִי נַמִּי כֵּיוָן דִּמְיַחֵד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁתִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה מַהֲנֵי, שֶׁאֵין קִנְיָן חָל אֶלָּא בְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן אֵיזוֹ דָבָר לְאוֹתוֹ דָּבָר בִּלְחוֹד. וְלִי נִרְאֶה דְּהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ דַּאֲפִלּוּ לְרַבָּנָן עַל מְנָת כוּ' בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וְסוֹבֵר נַמִּי דְּעַד כָּאן לֹא אָמַר שְׁמוּאֵל דְּבָעִינַן תְּרֵי לִישָׁנָא אֶלָּא בְּאוֹמֵר מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי, אֲבָל כִּי אָמַר מַה שֶּׁאַתְּ כוּ' אֲפִלּוּ לֹא אָמַר עַל מְנָת כוּ' מַהֲנֵי, שֶׁכְּשֶׁמְּיַחֵד תְּנַאי בַּמַּתָּנָה עַצְמָהּ סַגִּי לְרַבָּנָן. אֲבָל הָרַ"ב מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק א' דְּקִדּוּשִׁין מִשְׁנָה ג' דַּהֲלָכָה כַּחֲכָמִים וְלֹא הִצְרִיךְ אֶלָּא עַל מְנָת כוּ', וְכָאן סָתַם וּמַשְׁמַע דְּבָעִינַן תַּרְוַיְהוּ, וְצָרִיךְ עִיּוּן. וְעַיֵּן עוֹד בְּפֶרֶק ח' דְּסַנְהֶדְרִין בְּהָרַ"ב מִשְׁנָה ג': רמב"ם המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כו' - השמיענו בכאן, שהוא אם התנה תנאי, קיים ולא קנה הבעל. ואם אשתו נהנית, אינה הנאה לבעלה. ואף על פי שהוא מונע ממנו בזה חיוב וטורח, הרי נמשך על העיקר שבפרק רביעי מזאת המסכתא (משנה ג):