קידושין פרק א משנה ג

עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:

ברטנורא

עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם [אַחֲרֵיכֶם] לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה ^כו, הִקִּישׁ עֲבָדִים לְקַרְקָעוֹת, מַה קַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְחֶזְקַת הָעֶבֶד, כְּגוֹן שֶׁהִתִּיר מִנְעָל לְרַבּוֹ, אוֹ הִנְעִילוֹ, אוֹ הוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ, גֵּרְדוֹ, הִלְבִּישׁוֹ, הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הָרַב אֶת הָעֶבֶד, קְנָאוֹ: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים. שֶׁיִּתְּנוּהוּ לְרַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה זֶה בֶן חוֹרִין. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ לֹא יְקַבֵּל מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ, דְּקָסָבַר אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּשׁוּם צַד בְּלֹא רַבּוֹ: וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּסָבַר חוֹבָה הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵרוּת, שֶׁאִם עֶבֶד כֹּהֵן הוּא, פּוֹסְלוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, וְאִם עֶבֶד יִשְׂרָאֵל הוּא, אוֹסְרוֹ בְּשִׁפְחָה. וּמִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר דְּאֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֶלָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דְּכֵיוָן דְּחוֹבָה הִיא לוֹ אֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְפָנָיו. וְכֶסֶף דְּעַל יְדֵי אֲחֵרִים שָׁאנֵי, שֶׁכֵּן קַבָּלַת רַבּוֹ גָּרְמָה לוֹ לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֵלָיו, וְאֵין אֲחֵרִים הַלָּלוּ חָבִין לוֹ, אֶלָּא קַבָּלַת הָרַב, וְהָרַב אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלוּחוֹ, אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, וּמַקְנֵהוּ מֵאֵלָיו: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּקָסָבְרֵי יֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, הִלְכָּךְ קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי אֲחֵרִים: וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים. דְּסָבְרֵי זְכוּת הוּא ^כט לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵרוּת, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וְהָעֶבֶד כְּנַעֲנִי קוֹנֶה עַצְמוֹ אִם סִמֵּא רַבּוֹ אֶת עֵינוֹ אוֹ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ אוֹ קָטַע מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים ^ל, שֶׁהֵם [רָאשֵׁי] אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם, וְאֶצְבְּעוֹת רַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַזַּכְרוּת, וְרָאשֵׁי שָׁדַיִם בָּאִשָּׁה. וְהָא דְלָא חָשִׁיב לְהוּ בְּמַתְנִיתִין בִּכְלַל הַדְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ, מִשּׁוּם דְּהַיּוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר ^לא מֵרַבּוֹ, וְהַיְנוּ קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִשְׁטָר: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים. דְּעֶבֶד אֵין לוֹ כְלוּם, דְּאַף מְצִיאָה וְקַבָּלַת מַתָּנָה הַכֹּל לְרַבּוֹ. וְאִם בָּא לְהִפָּדוֹת עַל יְדֵי עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּהוּ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ ^לב:

תוספות יום-טוב

כה בְּכֶסֶף כוּ'. בַּגְּמָרָא דְּהוּא הַדִּין בַּחֲלִיפִין וּבִמְשִׁיכָה, וּמִלְּתָא דְאִיתָא בְּמִטַּלְטְלֵי לֹא קָתָנֵי: כו וְהַאי קְרָא בְפָרָשַׁת בְּהַר כְּתִיב: כז בְּכֶסֶף. וּבַיּוֹבֵל לֹא. וְאַף עַל גַּב דְּאִתַּקִּישׁ לְקַרְקָעוֹת לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה, וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה יוֹצֵאת בַּיּוֹבֵל כַּמְּפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, בְּעֶבֶד כְּתִיב לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: כח וּבִשְׁטָר. דְּגָמַר לָהּ לָהּ מֵאִשָּׁה: כט וּלְפִי זֶה כָּל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאִם תֹּאמַר לִיעָרְבִינְהוּ וְלִתְנֵי בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים. בַּגְּמָרָא מְשַׁנִּינַן דְּהַךְ בָּבָא וּבִשְׁטָר כוּ' לָאו חֲכָמִים אָמְרֵי לַהּ אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְשָׁלֹשׁ מַחֲלֹקוֹת בַּדָּבָר. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י הָכִי קָאָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי מֵאִיר, אַף בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דְּיֵשׁ קִנְיָן, וְכָל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי אֲחֵרִים דִּזְכוּת הוּא לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁטָר דִּזְכוּת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהָכִי קָאָמַר, אַף בִּשְׁטָר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּכֶסֶף, דְּעַל יְדֵי אֲחֵרִים דַּוְקָא: ל יָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל: לא יָלֵיף לַהּ שִׁלּוּחַ שִׁלּוּחַ מֵאִשָּׁה: לב שָׁמְעִינַן מִנָּהּ דִּסְבָרַת הָרַ"ב דַּהֲלָכָה כִּי אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ מַהֲנֵי וְלֹא קָנָה רַבּוֹ, וְאִם כֵּן כָּל שֶׁכֵּן אִשָּׁה שֶׁאִם אָמְרוּ לָהּ כֵּן שֶׁלֹּא קָנָה בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הָעֶבֶד גּוּפוֹ קָנוּי לְרַבּוֹ וְלֹא כֵן הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כו': כתוב בתורה בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר עתה כמו כן עבד כנעני נקנה באלו הדרכים בעצמם. ושמור בלבך שני עיקרים אחד מהן זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר"מ וחכמים שהוא בפ' ראשון מגיטין (הל"ח) בענין יציאת עבד לחירות שר"מ אומר חובה הוא לו וחכמים אומרים זכות הוא לו ומן הידוע מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ובזה אין חולק בו שום אדם ר"מ סבר כשנתן שום אדם ממון לעבד ואמר לו קנה אותו על מנת שתצא בו לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שכל זמן שאמר לו קנה אותו קנה רבו ואינו מועיל לו תנאו אחר כך לפיכך אמר רבי מאיר שהוא לא יצא בכסף לחירות אלא על ידי אחרים כגון שיתן אחד מבני אדם ממון לרבו כדי לפדותו וחכמים אומרים שתנאו מועיל ולא קנה העבד מזה הממון שום דבר עד שיצא לחירות ולכך אפשר לפי סברתם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ורבי מאיר ג"כ סבר שאינו יוצא לחירות עד שיגיע גט שחרור לידו אבל אם זכה לו על ידי אחר לא יצא לחירות לפי שהיא חובה לו ולכך אמר בשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפילו בשטר על ידי אחרים לפי שזכות הוא לו. והלכה כחכמים. ומה שאמר בכאן בחזקה כבר בארוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל רבו או הנעילו הוליך אחריו כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו. ועבד כנעני גם כן יקנה עצמו בראשי אברים והוא שיכה אותו רבו ויבטל ממנו אחד מעשרים וארבעה אברים והם אצבעות הידים והרגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי שדים שבאשה וראש הזכרות או שיבטל פעולת עינו או שינו כמו שכתוב בתורה ומה שחייב שלא מנה אותם בכלל מה שיקנה בו העבד עצמו לפי שהוא צריך גט חירות מרבו אחר שעשאן בעל מום כמו שזכרנו: