קידושין פרק א משנה ו

כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. כֵּיצַד. הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכֶסֶף, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט:

ברטנורא

כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כָּל הַנִּשּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כָּל דָּבָר שֶׁאִם בָּא לְתִתּוֹ דָּמִים בְּאַחֵר צָרִיךְ לְשׁוּמוֹ, דְּהַיְנוּ כָּל מִטַּלְטְלִין בַּר מִמַּטְבֵּעַ: כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה. כְּלוֹמַר כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הָאֶחָד נִתְחַיֵּב הָאַחֵר בַּחֲלִיפִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם אִם מֵתוּ אוֹ אָבְדוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ, לְפִי שֶׁבִּמְשִׁיכַת הַמּוֹכֵר אֶת הַסּוּדָר ^נד אוֹ אֶת הַחֵפֶץ, נִקְנֶה הַמִּקָּח לַלּוֹקֵחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּחֵפֶץ שֶׁקּוֹנִים בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַטְבֵּעַ אוֹ פֵרוֹת, שֶׁאֵלּוּ אֵין קוֹנִין בָּהֶם. וְכָל הַדְּבָרִים נִקְנִים בַּחֲלִיפִין, מִטַּלְטְלִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, חוּץ מֵהַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין, מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ דֶּאֱנָשׁ אַצּוּרְתָא דְמַטְבֵּעַ לֹא עַל גּוּפֵיהּ, וְצוּרְתָא עֲבִידָא דְבָטְלָה ^נה. לְפִיכָךְ אִם לָקַח אָדָם מַטְבֵּעַ בְּלֹא מִשְׁקָל וּבְלֹא מִנְיָן, וְאָמַר אֵלּוּ חֲלִיפֵי שָׂדֶה פְלוֹנִית, אוֹ עֶבֶד פְּלוֹנִי, אוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ זֶה, נִתְחַיֵּב הָאַחֵר בַּחֲלִיפָיו, דְּהָא גַּלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּלָאו אַצּוּרְתָא קָפֵיד הוֹאִיל וְלֹא שָׁקַל וְלֹא מָנָה. וְאֵין שׁוּם דֶּרֶךְ שֶׁיּוֹעִיל בִּקְנִיַּת הַמַּטְבֵּעַ הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֶלָּא לְהַקְנוֹתוֹ אַגַּב קַרְקַע: רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף. גִּזְבָּר שֶׁנָּתַן מָעוֹת בִּבְהֵמָה לְצֹרֶךְ הֶקְדֵּשׁ, אֲפִלּוּ הִיא בְסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה. וּבְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה אֶלָּא בַּחֲזָקָה, כְּלוֹמַר עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ ^נז. וְאִם נָתַן הַהֶדְיוֹט דָּמִים עַל הַחֵפֶץ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ לֹא קָנָה, וּמַחֲזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים אִם חוֹזֵר בּוֹ מִמְּכִירַת הַחֵפֶץ, וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע. אֲבָל אִם מָשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַחֵפֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן הַדָּמִים שֶׁהִתְנָה, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא נָתַן דָּמִים וְלֹא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ, אֶלָּא שֶׁנִּתְפַּשְׁרוּ עַל הַמִּקָּח בִּפְנֵי עֵדִים וְנִתְרַצָּה זֶה שֶׁיִּקְנֶה בְּכָךְ וְכָךְ, וְנִתְרַצָּה חֲבֵרוֹ לִמְכֹּר בְּכָךְ וּבְכָךְ, אֲפִלּוּ אָמַר אַתֶּם עֵדַי, אֵין בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁפָּרַע אֵין כָּאן: אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט. הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה עוֹלָה ^נח, בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ, אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה. וּבְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ בַּבְּהֵמָה, וְיַחֲזִיק בַּבַּיִת:

תוספות יום-טוב

נג וְאַף עַל גַּב דְּסוֹטָה אִסּוּרָא, יָלְפִינַן מִנָּהּ לְמָמוֹנָא, וּבְקַל וָחֹמֶר, וּמַה סּוֹטָה שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד מְגַלְגְּלִין, מָמוֹן שֶׁנִּתָּן לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד (לְהַשְׁבִּיעוֹ) אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּגַלְגְּלִין. גְּמָרָא: נד כְּדִכְתִיב שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ [רוּת ד]: נה שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹסְלָהּ לִפְעָמִים וְגוֹזֵר לָצוּר צוּרָה אַחֶרֶת, הִלְכָּךְ הֲוֵי לֵיהּ כְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם וְשָׁלֵם, דִּמְמַעֲטִינַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם מִדִּכְתִיב נַעַל. רַשִׁ"י. וְטַעַם דִּבְפֵרוֹת לֹא, מִדִּכְתִיב נַעֲלוֹ, נַעַל אִין מִידֵי אַחֲרִינָא לֹא. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה דִּלְמַאן דְּאָמַר אֵין קוֹנִין בְּפֵרוֹת לֹא קָיְמָא הַךְ אוֹקִימְתָא דְכָל הַנִּשּׁוֹם דְּהַיְנוּ כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בָּרֵישָׁא. וּמוֹקְמִינַן שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ דְּמֵי שׁוֹר וְאַחַר כָּךְ קוֹנֶה אֶצְלוֹ פָרָה בְאוֹתָן הַדָּמִים, וּמִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחַ לֹא תִקְּנוּ בוֹ רַבָּנָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ מָעוֹת קוֹנוֹת כוּ'. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ כָּל הַנִּשּׁוֹם כוּ' כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר אֵלּוּ בְהֵמוֹת אוֹ זוֹ הַשָּׂדֶה שָׁוִים כָּךְ וְכָךְ לִטְרִין פִּלְפְּלִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהֶחֱלִיף הַפִּלְפְּלִים עִם הַבְּהֵמָה כוּ' (כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ זֶה נִתְחַיֵּב כוּ') וְלֹא יִתְקַיֵּם הַקִּנְיָן, לֹא בְּפֵרוֹת וְלֹא בְמַטְבֵּעַ. וְלֹא קָשֶׁה מִידֵי, לְפִי דְלִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַקִּנְיָן כְּמוֹ קִנְיַן סוּדָר שֶׁבּוֹ אָמְרוּ אֵין קוֹנִין בְּפֵרוֹת דְּאִמַּעֲטוּ מִנַּעַל, אֲבָל דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים בְּתוֹרַת שִׁוּוּי דָּמִים הֵן וּסְבִירָא לֵיהּ דְּבִכְהַאי גַוְנָא כֻּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דְּקוֹנִין זֶה אֶת זֶה. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב הוֹאִיל וְלֹא שָׁקַל כוּ', כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְקָשֶׁה, דְּהָא אֶפְשָׁר דְּאַף עַל פִּי כֵן דַּעְתּוֹ אַצּוּרָה. וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ מִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחַ כוּ'. וְלִי נִרְאֶה שֶׁלָּשׁוֹן הָרַ"ב מְסֹרָס, שֶׁמַּה שֶּׁכָּתַב וְכָל וְכוּ' עַד בַּחֲלִיפִין, צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר וְלֹא מָנָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: נו בְּכֶסֶף. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ: נז וַחֲזָקָה לָאו דַּוְקָא. וְהוּא הַדִּין מְשִׁיכָה לָאו דַּוְקָא: נח מַשְׁמַע דִּבְמִקָּח וּמִמְכָּר לֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ. וּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ח' דַּעֲרָכִין, מִדִּבְרֵיהֶם הִיא. הַמַּגִּיד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו': רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כו': כל הנעשה דמים באחר פי' כל הנישום דמים באחר ופי' זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי ענין מהענינים כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שוים כך וכך ליטרין מפלפלין לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו ואפילו לא משך השני וזהו ענין הקנין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקר. והממכר שהלוקח נותן למוכר זה הדבר ויתקיים בו הקנין חליפין על הדבר שלקח ממנו וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואע"פ שהוא לא משך ובהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור אנו אומרים קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה ולא יתקיים הקנין לא בפירות ולא במטבע רוצה לומר מטבע הדרכמוני שיש בהם צורה והדינרים כמו כן כל הדברים נקנים בחליפין רוצה לומר הקנין כמו שבארנו בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים אלא המטבע. שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר אא"כ לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו הרי זה יתקיים הקנין ותתקיים המכירה בזה ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין וכבר בארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קנין שהענין כולו אחד ולכך נאמר קנין ומה שחייב שלא יתקיים הקנין במטבע משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמנינו הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקנין בלא ספק ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאיט בעין אא"כ קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין לפי מה שנקדם באורו: ומה שאמר רשות הגבוה בכסף רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך הקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה וכבר נתבאר לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הלוקח דמים קצתם או כולם אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו המקח אינו קיים ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויתזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעלים אא"כ נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שבארנו ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו. וכשיאמר אדם שור פלוני הקדש קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקת אחר המשיכה כשהוא הדיוט והוא ענין מה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום ענין מהענינים לא בקרקע ולא במטלטלי ואינו מועיל בו העדים ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק והבן אלו העקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עקרי הדינים ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים וכל זמן שיבא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק ולכך הארכתי בבאור ענינו: