בבא מציעא פרק ד משנה ב

כֵּיצַד. מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

ברטנורא

נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּרוֹת יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. זֶה וָזֶה. וְתַקָּנַת חֲכָמִים הִיא. דִּדְבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, כִּדְאַשְׁכְּחַן גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ דִּכְתִיב וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ ^ט, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה וְלֹא מָעוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַנִּיחַ לוֹקֵחַ מִקְּחוֹ בְּבֵית מוֹכֵר זְמַן מְרֻבֶּה, וְתִפֹּל דְּלֵקָה ^י בִּשְׁכוּנַת הַמּוֹכֵר וְלֹא יָחוּשׁ לִטְרֹחַ וּלְהַצִּיל ^יא, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּם בִּרְשׁוּתוֹ לַחֲזֹר בּוֹ ^יב אִם יִרְצֶה, דְּכֵיוָן דְּאִם יִתְיַקְּרוּ בִּרְשׁוּתוֹ יִתְיַקֵּר וְיַחְזֹר בּוֹ מִן הַמֶּכֶר וִיהֵא הַשָּׂכָר שֶׁלּוֹ, כְּדִידֵיהּ חָשֵׁיב לְהוּ וְטָרַח וּמַצִּיל ^יג: אֲבָל אָמְרוּ מִי שֶׁפָּרַע וְכוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אוֹרְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין וְאוֹמְרִים עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִן הַמִּצְרִיִּים שֶׁשָּׁטְפוּ בַּיָּם, הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אַמִּלְּתֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא קָאֵי דְּאָמַר נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ פֵּרוֹת יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ בֵּין מוֹכֵר בֵּין לוֹקֵחַ, וַאֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמֵימַר דְּזִמְנִין דְּמִי שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ דְּהַיְנוּ הַמּוֹכֵר ^טו שֶׁקִּבֵּל אֶת הַכֶּסֶף יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, וּבְיָדוֹ לְקַיֵּם אֶת הַמֶּכֶר אִם יִרְצֶה וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ שְׂכוּרָה אֵצֶל הַמּוֹכֵר, דְּהַשְׁתָּא אִם הַמּוֹכֵר רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּכֶר קַיָּם אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ, דְּטַעְמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן מְשִׁיכָה קוֹנָה וְלֹא מָעוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּה, הָכָא דַּעֲלִיָּה דְלוֹקֵחַ הִיא, אִי נָפְלָה דְלֵקָה אִיהוּ טָרַח וְמַיְתֵי לָהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁעֲלִיָּתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ שְׂכוּרָה אֵצֶל הַמּוֹכֵר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מָשַׁךְ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר ^טז:

תוספות יום-טוב

ח כֵּיצַד. הוּא פֵּרוּשָׁא דְּזָהָב וּנְחֹשֶׁת קוֹנִים לַכֶּסֶף, וְכֶסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אוֹתָם. וּמְפָרֵשׁ מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ פֵּרוֹת לְגַבֵּי כֶסֶף, וּבְפֵרוֹת עוֹשִׂין הַמְּשִׁיכָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: ט וְגָמַר הֶדְיוֹט מֵהֶקְדֵּשׁ. רַשִׁ"י. וְהַנִמּוּקֵי יוֹסֵף כָּתַב דְּלֹא גָּמַר כוּ', וְהָכָא לָאו מִקְּרָא יָלֵיף אֶלָּא מִסְּבָרָא בְּעָלְמָא, דִּבְדִין הוּא שֶׁיְּהוּ קוֹנוֹת, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַקִּנְיָנִים נַעֲשִׂים בְּכֶסֶף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: י כְּלוֹמַר בְּאֹנֶס, דְּלֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מִבַּעַל הַדְּלֵקָה. גְּמָרָא: יא אֲבָל בְּמָעוֹת לֹא יוּכַל לוֹמַר נִשְׂרְפוּ, דִּלְכָל הַפָּחוֹת יִהְיֶה עֲלֵיהֶן כְּשׁוֹמֵר חִנָּם וְאֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע, אִי נַמִּי דְּאֵין טֹרַח בְּהַצָּלָתָן. תּוֹסָפוֹת: יב וּמִשּׁוּם הָכִי הִפְקִיעוּ חֲכָמִים קִנְיָן דְּאוֹרַיְתָא כִּדְקָתָנֵי רֵישָׁא מָשַׁךְ וְלֹא נָתַן מָעוֹת קָנָה, (וְלֹא הִצְרִיכוּ מָעוֹת וּמְשִׁיכָה), דְּאִי מְשִׁיכָה לְבַדּוֹ לֹא תִקְנֶה יֹאמַר לוֹקֵחַ לַמּוֹכֵר נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּה. תּוֹסָפוֹת: יג וְטַעְמָא דְּלוֹקֵחַ יָכוֹל גַּם כֵּן לַחֲזֹר בּוֹ, דְּכָל שֶׁכֵּן כִּי מוֹקְמַת לַחֲזָרָה נַמִּי בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ מָסַר נַפְשֵׁיהּ הַמּוֹכֵר וְטָרַח וּמַצִּיל, שֶׁאִם יִרְאֶה הַלּוֹקֵחַ דְּלֵקָה בָּאָה יֹאמַר חוֹזְרַנִּי בִּי. רַשִׁ"י. וְהָרַ"ב תְּחִלַּת הַתַּקָּנָה נָקַט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: יד שֶׁפָּרַע. לְפִי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ מְקַבֵּל הַפֵּרָעוֹן, שֶׁאִם חָטְאוּ לְפָנָיו מַה פָּעֲלוּ לוֹ. לְפִיכָךְ לֹא אָמְרוּ מִי שֶׁנִּפְרַע כוּ' אֶלָּא שֶׁפָּרַע, כְּלוֹמַר שֶׁפָּרַע מֵהֶם חוֹבָם, וְלֹא לוֹ: טו וְקָשֶׁה מַאי תֵּבַת כָּל. וְנִרְאֶה לִי דְּהָכִי קָאָמַר, כָּל נוֹשֵׂא שֶׁיִּזְדַּמֵּן מִן הָרָאוּי הוּא מִי שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ כוּ', הִלְכָּךְ מוֹכֵר שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ מָצֵי הֲדַר בֵּיהּ. בֵּית יוֹסֵף: טז כָּל דְּבָרָיו דִּבְרֵי תֵּימַהּ הֵם. רֵישׁ דְּבָרָיו שֶׁכָּתַב דְּזִמְנִין כוּ', וּמַשְׁמָעוּת לִישְׁנָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּלְעוֹלָם כָּל שֶׁהַכֶּסֶף כוּ'. וְעוֹד קָשֶׁה וְלָמָּה יוּכַל הַמּוֹכֵר לַחֲזֹר בּוֹ כֵּיוָן דְּבָטֵל טַעֲמָא דִּגְזֵרָה. וְגַם בְּמַה שֶּׁכָּתַב וְאֵין הֲלָכָה כוּ' אֶלָּא כוּ' יָכוֹל לַחֲזֹר בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר, קָשֶׁה, אַמַּאי, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא טַעֲמָא דִגְזֵרָה. וְאֶפְשָׁר דְּתָנָא קַמָּא לֹא סְבִירָא לֵיהּ כְּוָתֵיהּ דְּזִמְנִין כוּ', אֶלָּא שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר כוּ'. וּבַגְּמָרָא מוּכָח דְּהָכָא לָאו בַּעֲלִיָּתוֹ שְׂכוּרָה כוּ' אֶלָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דְּהַתַּקָּנָה לֹא הָיְתָה אֶלָּא עַל הַמּוֹכֵר, אֲבָל הַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (דְּהַיְנוּ בְּתַקָּנָה זוֹ), אֲבָל בַּעֲלִיָּה מֻשְׂכֶּרֶת כֻּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דִּשְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות כו': עיקר הדין והראוי שמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללוקח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשוך אותה הלוקח ר"ש אומר כי כשיקבל המוכר הדמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי הדמים שמסרתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם רצה יקיים המכר לפי שהבית שלו. ומעיקרנו דבר תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה לפי שהסחורה היא בביתו אם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר וזהו טעם ר"ש כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כרבי שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלוקח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחבירו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים שלו ויקח אותם אחר שקבל מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד משניהם יכול לחזור בו אלא תתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו: ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו והוא הדין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק אותה צעקה במעמד האיש ההוא שהוא צועק עליו ובאיזהו מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו: