תמורה פרק ד משנה ג

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב חַטָּאת וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, וְאֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים:

ברטנורא

יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ. יְעָרְבֵם יַחַד. דְּכֵיוָן דְּמִתַּרְוַיְהוּ מַיְתֵי, לֹא הָוֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ בְּאַחֶרֶת. אֲבָל אִי הֲוָה מַיְתֵי מֵחַד מִנַּיְהוּ, מְדַחוּ אַחֲרִינֵי, דַּהֲווּ לְהוּ דְּמֵי חַטָּאת שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ בְּאַחֶרֶת: וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. דַּהֲווּ כִּשְׁאָר מוֹתָרוֹת שֶׁל חַטָּאת דְּאָזְלִי לִנְדָבָה: וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם. אֲבָל אִם חַטָּאת תְּמִימָה, תִּקְרַב הִיא וְהַמָּעוֹת יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, הוֹאִיל וְכִפְּרוּ הַבְּעָלִים בְּאַחֶרֶת. וְכָל הָנָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי דְּאָמַר אֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה כְּגוֹן הָנָךְ מָעוֹת דְּנִמְצְאוּ קֹדֶם כַּפָּרָה, אָזְלֵי לְיַם הַמֶּלַח ה: וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כוּ'. הַכֹּל מוֹדִים בְּמִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, שֶׁאֲבוּדָה מֵתָה ו. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, דְּרַבִּי סָבַר הַמַּפְרִישׁ לְאָבוּד כְּאָבוּד דָּמֵי, כְּלוֹמַר הַמַּפְרִישׁ תַּחַת קָרְבָּן אָבוּד, דִּינוֹ כְּאָבוּד. וְכִי הֵיכִי דְּאִם נִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינוֹ אָבוּד, הָאָבוּד הַנִּשְׁאַר כְּשֶׁיִּמָּצֵא דִּינוֹ שֶׁיָּמוּת, הָכִי נַמִּי כִּי נִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶן וַאֲפִלּוּ בַּאֲבוּדִים, יֵלְכוּ שֶׁאֵינָן אֲבוּדִים לְיַם הַמֶּלַח. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, לֹא אָמְרִינַן הַמַּפְרִישׁ לְאָבוּד כְּאָבוּד דָּמִי ז, וְדַוְקָא הַמִּתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה וְהָאֲבוּדָה נִשְׁאֲרָה, הָאֲבוּדָה מֵתָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת קֹדֶם כַּפָּרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה וְנִשְׁאֲרָה שֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, אֵינָהּ מֵתָה, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:

תוספות יום-טוב

ה דְּהָא בְּכֻלְּהוּ אִיכָּא לְמֵידַק, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ, הָא הֵבִיא מֵאֶחָד מֵהֶן, הַשֵּׁנִי יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: ו וְלִישְׁנָא דְּמַתְנִיתִין כוּ' הָכִי קָאָמְרָה, אֵין חַטָּאת מֵתָה וַדַּאי בֵּין אֲבוּדָה בֵּין אֵינָהּ אֲבוּדָה אֶלָּא כוּ'. וְכֵן לְרַב הוּנָא הָכִי קָאָמַר, אֵין חַטָּאת מֵתָה דְּלֹא נוּכַל לִמְצֹא לָהּ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ, דְּאָז אֵין לָהּ תַּקָּנָה. תּוֹסָפוֹת: ז וּמַתְנִיתִין דְּרֵישׁ פֶּרֶק ו' דְּיוֹמָא דְּתָנֵי אֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה, מַשְׁמַע אֲבָל דְּיָחִיד מֵתָה אַף עַל גַּב דַּהֲוֵי כְּמַפְרִישׁ לָאָבוּד שֶׁמַּפְרִישׁוֹ מִפְּנֵי הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּת, כְּרַבִּי אָתְיָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

רמב"ם

המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות כו': כל הדינים האלה לפי שלא נתכפרו הבעלים אפשר בנותרים שיפלו לנדבה רוצה לומר שמקריבין בהם עולת נדבה ומפני מה היה ראוי תנאי בכלם שיביא חטאתו מאלו ומאלו לפי שאם הביא חטאת מדמי אחד מהן היה חייב להוליך המעות השניות לים המלח לפי שהבעלים כבר נתכפרו ונשארו אלו אחרי הכפרה ויש בזה חלוק ויתבאר בהלכה שאחרי זו ולפיכך יביא מאלו ומאלו ואז יפול השאר לנדבה: אין מחלוקת בין חכמים ורבי שאם הקריב שניה שלא אבדה שאבודה מתה אבל חולקין חכמים אם הקריב האבודה רבי אומר שהשניה תמות לפי שהמפריש על האבודה כאבוד דמי כאילו אבדה ונמצאת אחר שנתכפרו הבעלים וחכמים אינם אומרים כן לפי שהמפריש על האבוד לאו כאבוד דמי והלכה כחכמים:
לראש הדף גלול מסך