הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ט'

אדם שמחזיק במידות רעות, כגון גאוותן או שנוהג לכעוס, למרות שרואים שהורגל במידות אלו ואין ליבו מר עליהם, אסור לספר בגנותו שהוא נוהג במידות אלו. כי הרבה אנשים אינם מחזיקים מידות כאלה לאיסור, ולא מודעים לגודל איסורם. ואולי גם החוטא הזה כן. ואם היה יודע את גודל האיסור, היה מתחזק בכל כוחותיו לא לעבור עליהם. ואדרבה אם רואה שהורגל חבירו במידות רעות, יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך". ואפשר שיודה לו שעוולה הוא עושה, אבל כעת דרכו ישרה בעיני עצמו. ולכן אסור ללכת ולספר עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף י'

ואף על פי שאסור לספר בגנותו, אבל מותר לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם לא להתחבר איתו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהתורה הזהירה מלשון הרע, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר לספר. אבל חשוב שיבאר את הטעם למי שמספר לו שמספר לו כדי להזהירו, כדי שלא יטעה השומע להכשיר לספר לשון הרע. וגם שלא יתמה על המספר שהוא סותר את עצמו.

פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (1)

מובא בספר חרדים, על אף שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, ראוי לו שיאחוז במצווה אחת בהתמדה שלא יעבור עליה כל חייו. כיון שהתרי"ג מצוות נחשבים כעץ חיים "עץ חיים היא למחזיקים בה". והאוחז ענף אחד מעץ כראוי, כאוחז בכל הענפים כי שאר הענפים נמשכים אחריו. אבל אם יאחוז בכל הענפים יחד, לא יוכל לאחוז כלום. וכמו שמובא במסכת שבת (קי"ח:) שר' נחמן השתבח בזה שקיים שלושה סעודות בשבת כראוי, ור 'ששת בזה שלא היה הולך ד' אמות בלא תפילין. ורבה היה זהיר לא לפסוע ד' אמות בלי ציצית. ועבור זה ייטיבו ויאריכו ימי האדם בעולם שכולו טוב וארוך.