הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ג'

הדין זה של לדון לכף זכות מתחלק לכמה פרטים. אם הוא איש בינוני שדרכו להישמר מחטא אבל לפעמים נכשל, אם אפשר לתלות שעשה את העבירה בלי כוונה, או שחשב שזו חומרה בעלמא, בכזה מקרה אפילו אם ראו אותו כמה פעמים עובר על האיסור, אסור לספר עליו, ואסור לשנוא אותו ומצווה לדון אותו לכף זכות לפי כמה פוסקים.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ד'

אבל אם מדובר בעבירה חמורה, כמו עריות ואכילת דברים אסורים, שכל יהודי יודע בוודאות שהם אסורים, אז תלוי באיזה איש הוא. אם הוא איש בינוני שבדרך כלל אינו נכשל בחטא ורק פעם אחת נכשל בסתר, תולים שכנראה חזר בתשובה ואסור לספר. רק צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו כדי שלא יחטא שוב. ואם הוא תלמיד חכם - אסור אפילו לחשוב עליו שעשה רע, כי וודאי עשה תשובה כמו שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר עליו ביום, שוודאי עשה תשובה".

פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.