הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ח' ט'

אסור לקבל רכילות גם אם המספר סיפר לתומו ולא התכווין לעורר מריבות. ואם ראה על מי שסיפרו לו שדיבר עליו רעה דברים הנכרים שאכן הוא עשה את זה, מותר להאמין בהצטרף 5 תנאים. 1. שאין צד לדון לכף זכות כלל. 2. שיהיה דברים הנכרים ממש, ולא נכרים קצת. 3. שיראה את הדברים הנכרים בעצמו. 4. שיהיה לו מידיעת הסיפור תועלת להבא. 5. מותר רק להאמין בעצמו, אבל לא לספר לאחרים, וודאי שלא להפסידו בממון או להכותו.

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף י'

והרבה נכשלים בזה. שאם יש להם נזק מהלשנה, ויש להם דברים הנכרים על מישהו שעשה את זה, הולכים ומלשינים עליו. ואסור מ-2 סיבות. 1. מותר להלשין רק אם תהיה תועלת להבא שהשני לא לא ילשין עליו יותר, אבל לא בשביל לנקום. 2. כיון שכל ההיתר הוא רק אם ראה בעצמו שהלשין עליו, אבל לא מספיק דברים שכנראה הלשין עליו. וודאי אם רק שמע מאחרים שאסור להאמין, וודאי שלא להזיקו בממון.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.