הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף א'

אסור לספר על חבירו אפילו שלא בפניו דבר שיתבזה בכך. ואפילו אם ראה אותו מתנהג שלא כדין בדבר שבין אדם למקום, גם כן אסור לגנותו בזה. למרות שבעצם חבירו שרוצה לספר עליו התנהג לא כראוי כלפי שמיים

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ב'

ואין חילוק בזה בין אם הוא לאו גמור, או עשה גמורה שמפורסם אצל כולם לאיסור, שבוודאי יתבזה מאוד לפני השומע על ידי סיפורו. וגם הוא דבר שהמון יהודים לא נזהרים בו, כגון שרוצה לספר על חבירו שאינו רוצה ללמוד תורה. אף על פי כן אסור, כיון שבעצם מספר על חבירו שאינו מקיים את התורה כראוי.

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד. וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם. וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.