הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף א'
כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה.
ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו".
ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ב'
וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור.
ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)
על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד.
וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם.
וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.
