הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה י"ד

אם נעשה דבר לראובן שלא כהוגן, אך לא נודע לו מי עשה את הדבר הזה. ובא ראובן ושאל את שמעון: "מי עשה את הדבר הזה?". אף ששמעון מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לומר מי עשה את זה, אף שראה בעצמו. אלא ישיב, "אני לא עשיתי את הדבר הזה". (אלא אם כן זה דבר שגם אם ראובן לא היה שואל אותו היה חייב לספר לו מעצמו, כגון שנשלמו כל הפרטים המפורטים בתחילת הסימן).

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ט"ו

ועתה נבוא לבאר מה שנכשלים בו הרבה אנשים, ואביא מקרה אחד, וממנו יקיש המשכיל למקרים דומים. מצוי שאחד מביא סחורה לעיר למכור ובאים אצלו קונים הרבה. וקורה פעמים רבות שמי שאין לו כסף אל המקום מבקש מבעל הבית לשמור לו את הסחורה בצד, עד שישוב עם כסף. ובאים לבינתים קונים אחרים ומפצירים במוכר שימכור להם את הסחורה שברר הראשון, ומסכים להם. ואחר כך כשבא הקונה עם כסף אומר לו המוכר "פלוני בא ולא רציתי למכור לו, אבל הוא השליך כסף ולקח את הסחורה על כרחי ולא רציתי לריב איתו". בכזה מקרה עובר על לאו גמור של "לא תלך רכיל בעמך". למרות שעוול מה שעשה הקונה שהפציר בו למכור את הסחורה ששמורה לקונה הראשון, בכל זאת ברגע שמכר לו מכירה גמורה היא, ולא ייצא שום תועלת מזה שיגלה לקונה הראשון את השם המפציר. חוץ מזה שיכניס לו שנאה בלבו עליו. וכל שכן לפי מה שמצוי שבמקרים רבים לא הפציר בו השני כל כך, ורק מטובת עצמו מכר לו. וכדי שלא יהיה לקונה הראשון תרעומות עליו, מסיר העוולה מעל עצמו ונותנה על חברו. ובוודאי הוא עון גדול מאוד, כי הוא בכלל מוציא שם רע. וצריך מאוד להיזהר בכזה מקרה לא לגלות את שם הלוקח השני שקנה את הסחורה. אפי' אם המוכר יטול העוולה על עצמו ויאמר שמכר לו בטעות, בכל זאת תיכנס שנאה בלב הלוקח הראשון עליו על זה שירד לחייו. לכן יענה המוכר סתם "מכרתיה בשגגה לאחר". ודע שכל מה שכתבנו בספר על גודל הזהירות מעון לשון הרע הוא למי שבכלל "עמיתך". אבל באותן אנשים הכופרים בתורת ה', אפילו רק באות אחת, והמלעיגים בדברי חז"ל- מצווה לפרסם דעתם הכוזבת לעיני הכול ולגנותם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים.

פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (2)

ונבאר את דברינו. כי על פי רוב בא אסור מחלוקת לשון הרע ורכילות, בגלל שנדמה לו שנעשה לו עוול ומעמיד את הדבר על מידת הדין. ולא מוותר כלל. וממילא באים לידי מחלוקת לה"ר הקפדה ומריבה. אבל אם יחליט בדעתו תמיד שלמדה זו של להעביר על מדותיו צריך כל שנה להקציב סכום מסוים של כסף כמו על שאר המצוות, לא יקפיד כלל. כשם שבמצות ציצית, אם היה בזמנינו תכלת. או אתרוג אם לא היה אפשר להשיג רק ביוקר, וודאי שלא היה שובת מהמצווה בגלל זה. כמו כן בענין זה יתנהג במידת מעביר על מדותיו ויינצל מכמה עוונות עצומים. (ואף שאינה מצוות עשה, רק הנהגה טובה. בכל זאת לפי קטנות שכלנו אי אפשר לדעת דין תורה מתי מותר להקפיד על חבירו ולריב איתו, ומתי לא. כי לפעמים רק נדמה לו בסברא ודמיון שפלוני גרם לו נזק, ובאמת אין הדבר כן. ולכן מי שלא מעביר על מדותיו עלול לעבור ממש על גזל מחלוקת ולשון הרע. ובוודאי אסורים אלו חמורים יותר מאשר ביטול מצות עשה). ובזה ינצל מכמה רעות עצומות.