הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ז'
עתה נתחיל לבאר דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא נאמן כמו ב' עדים, או ממסיח לפי תומו, או אם יש דברים הניכרים שהסיפור אמת.
איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שנאמן עליו כמו ב' עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה', שמותר לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו אם מאמין לו כמו ב' עדים, שם מדובר בדבר שאם לא שב בתשובה מותר לספר בגנותו. כגון שעבר במזיד על עוון מפורסם בישראל ואין כבר מה לדון אותו לכף זכות. אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון לכף זכות, כגון שלא ידע את איסור העבירה, או אולי חטא בשגגה, ובכזה מקרה לא שייך נאמן כמו ב' עדים מי שסיפר לו. כי גם אם זה נכון, התורה חייבה לדון לכף זכות.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ח'
וגם בעוון שידוע באיסורו, מותר להאמין בהצטרף 2 פרטים.
א. דווקא אם סיפר לו שראה בעצמו, אך לא ששמע מאחרים.
ב. אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו, מותר רק לענין להרחיק את עצמו מחברתו עד שייודע שחזר בתשובה מדרכו הרעה. אבל לא לענין ללכת לאחרים ולספר, וכל שכן לא להפסידו בממון או להכותו.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (3)
והיא גדולה יותר ממצוות הצדקה כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ט:) אמר ר' אליעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י' י"ב) "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". אם אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל.
תנו רבנן: בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים וכו'. והיא אחד מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
עוד אמרו חז"ל (בילקוט תהילים) החסד עומד לו לאדם עד סוף כל הדורות. שנאמר (תהילים ק"ג י"ז) "וחסד ה' ליראיו מעולם ועד עולם על יראיו" וכו'. ומדה זו היא אחת משלושה מידות טובות שהוטבעו בישראל: ביישנים, רחמנים , וגומלי חסדים.
