הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה י"ד

אם נעשה דבר לראובן שלא כהוגן, אך לא נודע לו מי עשה את הדבר הזה. ובא ראובן ושאל את שמעון: "מי עשה את הדבר הזה?". אף ששמעון מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לומר מי עשה את זה, אף שראה בעצמו. אלא ישיב, "אני לא עשיתי את הדבר הזה". (אלא אם כן זה דבר שגם אם ראובן לא היה שואל אותו היה חייב לספר לו מעצמו, כגון שנשלמו כל הפרטים המפורטים בתחילת הסימן).

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ט"ו

ועתה נבוא לבאר מה שנכשלים בו הרבה אנשים, ואביא מקרה אחד, וממנו יקיש המשכיל למקרים דומים. מצוי שאחד מביא סחורה לעיר למכור ובאים אצלו קונים הרבה. וקורה פעמים רבות שמי שאין לו כסף אל המקום מבקש מבעל הבית לשמור לו את הסחורה בצד, עד שישוב עם כסף. ובאים לבינתים קונים אחרים ומפצירים במוכר שימכור להם את הסחורה שברר הראשון, ומסכים להם. ואחר כך כשבא הקונה עם כסף אומר לו המוכר "פלוני בא ולא רציתי למכור לו, אבל הוא השליך כסף ולקח את הסחורה על כרחי ולא רציתי לריב איתו". בכזה מקרה עובר על לאו גמור של "לא תלך רכיל בעמך". למרות שעוול מה שעשה הקונה שהפציר בו למכור את הסחורה ששמורה לקונה הראשון, בכל זאת ברגע שמכר לו מכירה גמורה היא, ולא ייצא שום תועלת מזה שיגלה לקונה הראשון את השם המפציר. חוץ מזה שיכניס לו שנאה בלבו עליו. וכל שכן לפי מה שמצוי שבמקרים רבים לא הפציר בו השני כל כך, ורק מטובת עצמו מכר לו. וכדי שלא יהיה לקונה הראשון תרעומות עליו, מסיר העוולה מעל עצמו ונותנה על חברו. ובוודאי הוא עון גדול מאוד, כי הוא בכלל מוציא שם רע. וצריך מאוד להיזהר בכזה מקרה לא לגלות את שם הלוקח השני שקנה את הסחורה. אפי' אם המוכר יטול העוולה על עצמו ויאמר שמכר לו בטעות, בכל זאת תיכנס שנאה בלב הלוקח הראשון עליו על זה שירד לחייו. לכן יענה המוכר סתם "מכרתיה בשגגה לאחר". ודע שכל מה שכתבנו בספר על גודל הזהירות מעון לשון הרע הוא למי שבכלל "עמיתך". אבל באותן אנשים הכופרים בתורת ה', אפילו רק באות אחת, והמלעיגים בדברי חז"ל- מצווה לפרסם דעתם הכוזבת לעיני הכול ולגנותם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (5)

ועל כן מפני גדולת המצוה הזאת נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות חברת גמילות חסדים. להלוות לאדם בעת צרכו. ובאמת מה יפה כוח חברה זו, שהיא יפה מסתם מצות גמילות חסדים שהאדם עושה לעצמו מחמת כמה טעמים. א. כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה. כמו שאמרו חז"ל, ואף שמחמת שהם מרובים, לא בא מעותיו בסך כל הלוואה, כי אם מעט, אף על פי כן נראה פשוט שהקדוש ברוך הוא יחשוב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה הגומל חסד. כיון שבלאו מעוט המעות שלו לא היה העני יכול להשיג מבוקשו. ב. וגם היא מצוה שהאדם מוציא עליה מעות, ולא באה בחינם, ושכרה הרבה יותר גדול מחמת זה. כמו שכתב הזוהר הקדוש בפרשת תרומה. ג. וגם המצוה יכולה להתקיים אפילו כשהוא עוסק בעסקיו או שהוא ישן. ד. ומלבד כל אלה ידוע מה שמובא במדרש קהלת, שאם אדם הומה ומהמה מחמת מצוות, ומצוה קבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו? אבל מי שיש לו חלק במצוה דרבים, כמו גמ"ח, או מי שהניח כסף להחזיק ישיבות, אפילו אם יישב בגן עדן, יתווסף לו נועם ואור על נפשו על ידי הקיום של המצוות, שמתקיימות תמיד על ידי המעות שהניח מיוחד לזה.