הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ג', הלכה ז'

ודע עוד כלל גדול ועיקר בענינים אלו של לדון לכף זכות. אם הוא רואה אדם שדיבר או עשה מעשה בין אם הוא דבר שבין אדם למקום, בין אם דבר שבין אדם לחברו, ואפשר לדון לכף חובה ולכף זכות. אם האיש ההוא ירא אלוהים, חייבים לדון אותו לכף זכות, אפילו אם מצד הדעת הדבר יותר קרוב לכף חובה. ואם הוא אדם בינוני שלפעמים נזהר מן החטא ולפעמים נכשל בו, אם הספק שקול - מצוה לדון לכף זכות. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הדן את חבירו לכף זכות, המקום ידיניהו לכף זכות, והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך "בצדק תשפוט עמיתך". ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה, נכון מאוד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק ולא יכריע לכף חובה. ובמקום שיותר נוטה לכף זכות, ודן אותו לכף חובה, ועבור זה הלך וגינהו, מלבד שעבר על "בצדק תשפוט עמיתך", עוד עבר בזה על סיפור לשון הרע.

הלכות לשון הרע, כלל ג', הלכה ח'

ואפילו במקום שהכף חוב מכריע יותר, שמצד הדין אין איסור כל כך אם יכריעיהו לכף חובה, היינו לענין שיוסכם בעיני עצמו עליו שעשה שלא כדין. אבל אין למהר לילך ולבזותו אצל אחרים.

שער התורה פרק י' "אדם בלי תורה כדג בלי מים" (2)

ובזה פירשתי מה שאני אומרים כל יום בקריאת שמע "ולעבדו בכל לבבכם". ואמרו חז"ל (תענית ב'.) איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר: זו תפילה. ולכן הזהיר הכתוב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". שלא יאמר אדם לעצמו, למה לי ללמוד תורה? מספיק שיש לי אהבת ה' ואני מתפלל כל יום. מה יקרה אם אני או בני לא נלמד תורה? ועל זה הזהיר הכתוב שסוף דבר "ועבדתם אלוהים אחרים". וכמו שפירשנו לעיל. שברגע שאדם פורש את עצמו מדרך המוסר והתורה, לא רחוק מעבודת אלוהים אחרים. ולכן אמר הכתוב אחר כך "ושמתם את דברי אלה על לבבכם". שתפנימו היטב את האזהרה שבפרוש אדם מהתורה עלול לפרוש לעבודה זרה. ולכן: "ולמדתם אותם את בניכם", ואל תסתפקו בזה שהבן מתפלל. ועל זה מסיים הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". כמו שאמרו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין) אין הגלויות מתכנסין אלא בזכות התורה. וכל זה דובר בדורות הראשונים, על אחת כמה וכמה בזמנינו שהרבה פרשו מדרך ה' על ידי פרישה מן התורה, עת לעשות לה' ולחזק את בנינו לתורה.