הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ח' ט'
אסור לקבל רכילות גם אם המספר סיפר לתומו ולא התכווין לעורר מריבות.
ואם ראה על מי שסיפרו לו שדיבר עליו רעה דברים הנכרים שאכן הוא עשה את זה, מותר להאמין בהצטרף 5 תנאים.
1. שאין צד לדון לכף זכות כלל.
2. שיהיה דברים הנכרים ממש, ולא נכרים קצת.
3. שיראה את הדברים הנכרים בעצמו.
4. שיהיה לו מידיעת הסיפור תועלת להבא.
5. מותר רק להאמין בעצמו, אבל לא לספר לאחרים, וודאי שלא להפסידו בממון או להכותו.
הלכות רכילות, כלל ו', סעיף י'
והרבה נכשלים בזה. שאם יש להם נזק מהלשנה, ויש להם דברים הנכרים על מישהו שעשה את זה, הולכים ומלשינים עליו. ואסור מ-2 סיבות.
1. מותר להלשין רק אם תהיה תועלת להבא שהשני לא לא ילשין עליו יותר, אבל לא בשביל לנקום.
2. כיון שכל ההיתר הוא רק אם ראה בעצמו שהלשין עליו, אבל לא מספיק דברים שכנראה הלשין עליו. וודאי אם רק שמע מאחרים שאסור להאמין, וודאי שלא להזיקו בממון.
קטע מספר שמירת הלשון
שער התורה פרק י' "אדם בלי תורה כדג בלי מים" (2)
ובזה פירשתי מה שאני אומרים כל יום בקריאת שמע "ולעבדו בכל לבבכם". ואמרו חז"ל (תענית ב'.) איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר: זו תפילה. ולכן הזהיר הכתוב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". שלא יאמר אדם לעצמו, למה לי ללמוד תורה? מספיק שיש לי אהבת ה' ואני מתפלל כל יום. מה יקרה אם אני או בני לא נלמד תורה? ועל זה הזהיר הכתוב שסוף דבר "ועבדתם אלוהים אחרים". וכמו שפירשנו לעיל. שברגע שאדם פורש את עצמו מדרך המוסר והתורה, לא רחוק מעבודת אלוהים אחרים.
ולכן אמר הכתוב אחר כך "ושמתם את דברי אלה על לבבכם". שתפנימו היטב את האזהרה שבפרוש אדם מהתורה עלול לפרוש לעבודה זרה. ולכן: "ולמדתם אותם את בניכם", ואל תסתפקו בזה שהבן מתפלל. ועל זה מסיים הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". כמו שאמרו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין) אין הגלויות מתכנסין אלא בזכות התורה.
וכל זה דובר בדורות הראשונים, על אחת כמה וכמה בזמנינו שהרבה פרשו מדרך ה' על ידי פרישה מן התורה, עת לעשות לה' ולחזק את בנינו לתורה.
