הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (6)

גם חיברתי על הספר הזה פתיחה ארוכה ורחבה, שם מבואר כמה לאוין ועשין רגיל לעבור מי שאינו נזהר מהאיסור המר של איסור לשון הרע ורכילות. אולי יתן ה' שעל ידי כך ינגף היצר בראותו את גודל המהומה והמכשלה שהוא עושה על ידי דיבורו. גם מלבד זאת, ידוע מה שהובא במדרש רבה פרשת נשא (י"ד ד') וזה לשונו: אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך. על כן אמרתי אל ליבי, אפשר שעל ידי שייעיינו בספר, שהוא מלוקט מכל מיני דברי הראשונים בענין זה ויתבוננו בו, לא ישלוט היצר הרע כל כך בענין הזה. וממילא כשימשוך מתחילה את עצמו קצת מעוון זה, בהמשך הזמן ימשוך ממנו את ידו לגמרי. כי בעוון זה הרבה ההרגל עושה, והבא ליטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח:) ובזכות זה ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.