הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ג'
כשם שאסור לקבל לשון הרע אם שמע מאחד, כך הדין אם שמע משניים או יותר. ואפילו סיפרו לו דבר שאין נעשין המספרים רשעים בגלל שסיפרו אם הסיפור אמת, בכל אז אסור להאמין ולהחליט שזה אמת, כיון שלא חל שם עדות רק בבית דין. אבל חוץ לבית לא. ואם סיפרו שקר מחוץ לבית דין לא נקראים עדי שקר, אלא מוציאי שם רע סתם.
וכל זה להחליט, אבל לחוש, מותר אפילו שמע רק מאחד.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ד'
והוא הדין אם יצא קול על אחד שעשה מעשה או דיבר דבר שלא כראוי לפי התורה, בין אסור קל בין איסור חמור, אסור לקבל להאמין לזה, אלא רק לחוש עד שיתברר הדבר. ועל אחת כמה וכמה שייזהר מאוד אם רוצה לספר לאחרים, שלא יתכווין להעביר את הקול הלאה ולגלותו יותר.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר.
וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.
