הלכות שמירת הלשון
ציורים, סעיף י'
ולפעמים יצויר שמותר לגלות. אם יודע שלמשודכת יש מחלה פנימית אשר אינה גלויה לכול, והחתן אינו יודע מזה. אך צריך להיזהר שיושלמו כל הפרטים.
ואם לא ידע את הדבר מעצמו רק שמע מאחרים, אין לו לגלות אלא רק במקרה שיודע שהחתן לא יעשה דין לעצמו, אלא יחוש ויחקור היטב.
ציורים, סעיף י"א
ואם הוא יודע את בית המחותן שהוא בית פריצות, צריך לגלות. ואין צריך לזה שום פרט מהפרטים הנ"ל. ואפי' אינו יודע מעצמו רק שמע מאחרים, גם כן צריך לגלות. אך שייזהר שלא יאמר בלשון שיהיה משמע שהוא בעצמו יודע דבר זה, אלא בלשון "שמעתי כך וכך".
ובדעתי היה להביא עוד מקרים לעניין אומן ושכיר ומשרת, אך מפני הוצאת הדפוס כי רבה, וטרדת הזמן, נמנעתי מזה. אך כללו של דבר: האדם צריך להשים לב על דרכיו, ובפרט על מוצא פיו, לא להתערב בענינים שבין אדם לחברו. אלא אם כן יידע בבירור את הענין לאמיתו ולכוון לתועלת. ולא מצד שנאה, לראות את הנולד מדיבורו, שלא ייצא מגדר הדין חס ושלום. ואז ה' יהיה בעזרו שלא ילכד בפח היצר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מנפלאות תורתו.
"ברוך לעולם אמן אמן".
תם ונשלם החלק השני מספר "חפץ חיים".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
