הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ה'
הדין שמותר להאמין ללשון הרע רק בשביל לחשוש, הוא בסתם איש ישראל. אבל אם הוחזק בתור אדם רשע שעובר על איסורים ידועים כמו שבת לדוגמא, על אדם כזה מותר לקבל לשון הרע.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ו'
ואם אחד בא אצלו וסיפר לו סיפור שבתוכו יש גנאי עליו ועל חבירו, מותר להאמין לו רק לגבי עצמו ולא לגבי חבירו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
