הלכות שמירת הלשון
חפץ חיים – הקדמה (1)
ברוך ה' אלוהי ישראל אשר הבדילנו מכל העמים ונתן לנו תורתו והכניסנו לארץ הקודש כדי שנזכה לקיים כל מצוותיו. וכל כוונתו הוא רק לטובתנו כדי שעל ידי זה נהיה קדושים אליו כמו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם". ויהיה ביכולתינו לקבל את השפעת טובו ורוב חסדו בעולם הזה ובעולם הבא כמו שכתוב (דברים י"ב י"ג) "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם וגו', לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אני מצוך היום לטוב לך".
ולא די בזה שנתן לנו את כלי חמדתו, אף גם צוה אותנו שלא נעזבנה. כמו שכתוב (משלי ד' ב') "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ולא כמידת בשר ודם שאם יתן לחברו מתנה טובה, וחברו אינו מתנהג בה כראוי, מצפה מתי חברו יפקירנה ויחזור ויזכה בה שוב. אבל לא כן חלק אלוקינו. כי הקים לנו בכל דור ודור בימי בית ראשון נביאים להחזירנו למוטב, ואף בימי בית שני שירד מצב היהודי בעוונתינו הרבים מקדושתנו הראשונה חסרו להם חמשה דברים שהיו להם בבית ראשון. עם כל זאת כשהיינו בארץ ישראל והיה לנו את בית המקדש, היינו יכולים להשלים כל חלקי הנפש שנמצאים בנו. כי בנפש יש גם רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים.
אך לבסוף בימי בית שני גברה שנאת חינם ולשון הרע בינינו, ובעוון זה חרב בית המקדש וגלינו מארצנו. ומאז ועד היום אנו מתפללים בכל יום לקדוש ברוך הוא שיקרב אותנו כמו שהבטיח לנו בתורה הקדושה ועל ידי נביאיו, ואין תפילתינו מתקבלת לפניו. כמו שאמרו חז"ל בברכות (דף ל"ב:) : מיום שנחרב בית המקדש, חומה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
ובאמת לא עליו חס ושלום היא תלונתינו, כי אם על עצמנו. כי מצדו לא יבצר חס ושלום כמו שכתוב בישעיה (נ"ט א') "הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אוזנו משמוע כי אם עוונתיכם" וגו'. ובימי ר' יהושע בן לוי נמצא בגמרא סנהדרין (בפרק חלק דף צ"ח.) שהשיבו לו שהיום אם בקולו תשמעון יבוא משיח. אף שלא נשלם אז זמן הגלות שנקצב על ישראל. שיהיו אלף שנים בגלות כמנין יומו של הקדוש ברוך הוא. כמו שמצינו בדברי חז"ל. עם כל זאת היה כח התשובה מבטל את הגזירה. וכל שכן בזמנינו שעבר כבר שמונה מאות שנה מאז שעבר היום הנ"ל. ואין הסיבה כי אם מצידנו, שבעוונתינו הרבים אין אנו מניחים לו שישרה שכינתו בתוכנו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה.
וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.
