הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ז'
עתה נתחיל לבאר דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא נאמן כמו ב' עדים, או ממסיח לפי תומו, או אם יש דברים הניכרים שהסיפור אמת.
איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שנאמן עליו כמו ב' עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה', שמותר לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו אם מאמין לו כמו ב' עדים, שם מדובר בדבר שאם לא שב בתשובה מותר לספר בגנותו. כגון שעבר במזיד על עוון מפורסם בישראל ואין כבר מה לדון אותו לכף זכות. אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון לכף זכות, כגון שלא ידע את איסור העבירה, או אולי חטא בשגגה, ובכזה מקרה לא שייך נאמן כמו ב' עדים מי שסיפר לו. כי גם אם זה נכון, התורה חייבה לדון לכף זכות.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ח'
וגם בעוון שידוע באיסורו, מותר להאמין בהצטרף 2 פרטים.
א. דווקא אם סיפר לו שראה בעצמו, אך לא ששמע מאחרים.
ב. אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו, מותר רק לענין להרחיק את עצמו מחברתו עד שייודע שחזר בתשובה מדרכו הרעה. אבל לא לענין ללכת לאחרים ולספר, וכל שכן לא להפסידו בממון או להכותו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה.
וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.
