הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', הלכה א'

אין חילוק באיסור לשון הרע בין אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק. אפילו שלפעמים האדם שמסופר עליו את הלשון הרע אינו מקפיד על המספר, מכיון שהם קרובים, ומי שמספר על קרובו לשון הרע אינו מספר לגנאי אלא רק רק כדי שיתקן את דרכיו, בכל זאת אם מיהר לדון את קרובו לכף חוב ולפי אמת לא עשה רע קרובו, לשון הרע גמור הוא.

הלכות לשון הרע, כלל ח', הלכה ב'

ועתה נתחיל לבאר על מי אסרה התורה לספר לשון הרע. איסור לשון הרע הוא בין על איש בין על אשה, ואין חילוק בין אשתו לאשה אחרת. ורבים נכשלים בזה בעוונותינו הרבים שהותר בעיניהם לספר גנות על אשתו ובית חותנו לפני אחיו ובית אביו. ואין שום היתר לספר עליהם לשון הרע, כמו שאר אנשים.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.