הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י'

עתה נבאר לפני מי אסור לספר לשון הרע. אין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים, קרוביו או רחוקיו או לאשתו. אלא אם כן הוא דבר שצריך להודיע לה בגלל התועלת שתהיה מזה על להבא. כגון שהיא מוכרת בהקפה בחנותם לאנשים רעים שיהיה קשה להוציא מהם אחר כך. לכן מספר לה את אופיים הרע ומזהירה לא למכור להם. והוא הדין ששותף יכול לספר לשותפו על אנשים שבדעתו אינם בחזקת נאמנים. ואפילו אם אינו מכיר בעצמו את טבעם הרע, רק שמע מאחרים, גם כן מותר לספר לה מה ששמע עליהם , ולהזהירה מפניהם. אבל אסור להאמין למה ששמע עליהם, אלא רק לחוש.

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"א

וגם אין חילוק באיסורו, בין אם הסיפור היה לפני אנשים, שאינם קרוביו של האיש, שהוא מספר עליו או לפני קרוביו. ואפילו אח על אחיו אצל אביו, גם כן לשון הרע גמורה היא. ואפילו אם הוא מכון בסיפור, כדי שקרוביו יוכיחוהו על זה, גם כן אסור, דהיה לו להוכיחו תחילה בינו לבין עצמו, ולא לילך תכף ולספר קלונו, אם לא שהוא משער שתוכחתו לא תועילו לו, אז מותר.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.