הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, א
המרגל בחברו עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) :"לא תלך רכיל בעמך". איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר : כך אמר פלוני עליך. וכך וכך שמעתי על פלוני שעשה לך. אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. ויש עוון גדול מזה עד מאוד והוא לשון הרע והוא בכלל לאו זה. והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו.
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, ב
ועובר גם המספר או המקבל בלאו (שמות כ"ג א') של "לא תשא שמע שוא" וקרוי גם "לא תשיא", ואם כן לאו זה כולל את שניהם, המספר והמקבל.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה.
וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.
