הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ג

לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ד

ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".

חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)

הנה הכתוב אומר "והתקדשתם והייתם קדושים". ואמרו חז"ל (יומא ל"ט.) אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה. מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה. והנה בזה כל המאמר כפשוטו. הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב והחסד, מכיון שאדם כופה יצרו וממשיך עצמו מעט לצד הקדושה מעט - הקדוש ברוך הוא משפיע עליו קדושה הרבה במלוא חפניים. וכמו שאמרו חז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא (שיר רבה ה') : פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה - היינו שנמשכת קדושה מלמעלה על שורש נשמתו. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא. היינו בעת שיעלה למעלה ויצטרך לעמוד לפני ה', מלבישין אותו בגדי הוד והדר של קדושה.