הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ט', סעיף ג'
יש לו לאדם להיזהר מלשבח את חבירו בשבח הבא לידי הפסד כמו אורח שייצא לרחוב ויספר לכולם איך בעל הבית גמל עמו טובה ואירח אותו. שעל ידי זה יתלקטו לבעל הבית אנשים רעים וינצלו אותו ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כ"ז י"ד) "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו". ומזה יש ללמוד שהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חבירו, ומפרסם לכולם את גודל טובתו. כי על ידי זה יתקבצו אליו אנשים רעים, ולא יצליח להתחמק מהם.
וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא ייחשד בדבריו וייראה כמספר לשון הרע. ואם הביא את עצמו לידי חשד, נחשב אבק לשון הרע.
הלכות לשון הרע, כלל ט', סעיף ד'
אסור לדור בשכונת בעלי לשון הרע. וכל שכן לשבת איתם ולשמוע את דבריהם. ואפילו אם אין בדעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזנו לשמוע אסור לשבת איתם.
ואם הוא יודע באחד מתלמידיו שהוא בעל לשון הרע, עליו להרחיקו ממנו.
ואם באיזה אונס נתפס בחבורה של בעלי לשון הרע, ושומע שהם מדברים לשון הרע. אם תוכחתו תועיל שיפסיקו – וודאי מחויב להוכיחם מדין תורה. ואפילו אם משער שתוכחתו לא תועיל, אך גם לא יקלקל על ידי זה, מחויב להוכיחם. לכן אסור לשבת עם בעלי לשון הרע, כי אף בשתיקתו נענש כששומע דבריהם ולא מוכיח.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.
