הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ה', סעיף א'

כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה. ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו". ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".

הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ב'

וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור. ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.

קטע מספר שמירת הלשון

שער התורה פרק י' "אדם בלי תורה כדג בלי מים" (3)

וזה לשון הזוהר בפרשת תרומה על הפסוק (תהילים קי"ט קכ"ו) "עת לעשות ה'". (תרגום) "בכל זמן שהתורה מתקיימת ואנשים עוסקים בה, הקדוש ברוך הוא שמח במעשה ידיו ושמח בבריאה כולה. ולא עוד אלא שהקב"ה מכנס את כל פמלייתו ואומר להם "תראו את העם הקדוש שיש לי בארץ, שתורה מתעטרת בגללם. ראו מעשי ידי שאתם אמרתם (תהילים ח' ה') "מה אנוש כי תזכרנו" וכאשר רואים את שמחת ה' בעמו, מיד פותחים הפמלייא ואומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובשעה שישראל מתבטלים מהתורה, כביכול תש כוחו. ואז "עת לעשות לה'".אלו הצדיקים שנשארו, שיש להם להתחזק כדי שהקב"ה יתחזק וישמח עם גדודיו ואנשיו. מה הטעם? בגלל שהפרו תורתך, ואין עוסקים בה האנשים כמו שראוי. עד כאן לשון הזוהר.