הלכות שמירת הלשון
ציורים, סעיף י'
ולפעמים יצויר שמותר לגלות. אם יודע שלמשודכת יש מחלה פנימית אשר אינה גלויה לכול, והחתן אינו יודע מזה. אך צריך להיזהר שיושלמו כל הפרטים.
ואם לא ידע את הדבר מעצמו רק שמע מאחרים, אין לו לגלות אלא רק במקרה שיודע שהחתן לא יעשה דין לעצמו, אלא יחוש ויחקור היטב.
ציורים, סעיף י"א
ואם הוא יודע את בית המחותן שהוא בית פריצות, צריך לגלות. ואין צריך לזה שום פרט מהפרטים הנ"ל. ואפי' אינו יודע מעצמו רק שמע מאחרים, גם כן צריך לגלות. אך שייזהר שלא יאמר בלשון שיהיה משמע שהוא בעצמו יודע דבר זה, אלא בלשון "שמעתי כך וכך".
ובדעתי היה להביא עוד מקרים לעניין אומן ושכיר ומשרת, אך מפני הוצאת הדפוס כי רבה, וטרדת הזמן, נמנעתי מזה. אך כללו של דבר: האדם צריך להשים לב על דרכיו, ובפרט על מוצא פיו, לא להתערב בענינים שבין אדם לחברו. אלא אם כן יידע בבירור את הענין לאמיתו ולכוון לתועלת. ולא מצד שנאה, לראות את הנולד מדיבורו, שלא ייצא מגדר הדין חס ושלום. ואז ה' יהיה בעזרו שלא ילכד בפח היצר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מנפלאות תורתו.
"ברוך לעולם אמן אמן".
תם ונשלם החלק השני מספר "חפץ חיים".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
ראשון לכול מעשה דנחש. שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא (בראשית כח כ) "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני וכו'". ואמרו חז"ל "ושמרני" מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף שכתוב (בראשית לז ב) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". שזו היתה הסיבה הראשונה לרדת בני ישראל למצרים.
ובפרשת שמות (שמות ב יד) "אכן נודע הדבר".
עוד שם שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי". שהשיב לו השם יתברך "מה זה בידך וגו' והיה לנחש". עוד שם "והנה ידו מצורעת כשלג".
ובפרשת יתרו (שמות יז ב) "וירב העם עם משה וגו' על ריב בני ישראל" וסמוך לו "ויבוא עמלק". ובפרשת משפטים "לא תשא שמע שוא" שהוא עומד על המספר ועל המקבל. וסמוך לו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ובפרשת תצוה ענין המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" וכל הפרשה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וכל פרשת תזריע ומצורע. נגעי בתים, נגעי בגדים, נגעי אדם. "בדד יישב" מרוחק אף ממחנה ישראל. וכפרתו - צפרין המפטפטין.
ובפרשת קדושים "לא תלך רכיל בעמך". "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
ובפרשת בהר "ולא תונו איש את עמיתו", ומדובר גם על אונאת דברים שהוא דיבור רע. ובפרשת נשוא (במדבר ה ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע". היינו אפילו אם הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך "ותדבר מרים ואהרן במשה" וגו. וכל פרשת שלח לך המדברת מענין המרגלים.
ובפרשת חוקת "וידבר העם באלוהים ובמשה". ובפרשת כי תצא "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו חזל דבר רע- דבור רע. עוד פסוק "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". ובפרשת תבוא "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עומד על לשון הרע. וידוע שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו "ברוך אשר לא יכה", הרי שהזהיר בזה תהיה לו ברכה.
