הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ח'
ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים:
א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים.
ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה.
ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ט'
אסור לחרף ולגדף את המתים. וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים, לא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המבזה אותו עוון חמור הוא. וחייב נדוי על זה. ואיסור ביזוי תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה את התלמיד חכם עצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
ראשון לכול מעשה דנחש. שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא (בראשית כח כ) "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני וכו'". ואמרו חז"ל "ושמרני" מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף שכתוב (בראשית לז ב) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". שזו היתה הסיבה הראשונה לרדת בני ישראל למצרים.
ובפרשת שמות (שמות ב יד) "אכן נודע הדבר".
עוד שם שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי". שהשיב לו השם יתברך "מה זה בידך וגו' והיה לנחש". עוד שם "והנה ידו מצורעת כשלג".
ובפרשת יתרו (שמות יז ב) "וירב העם עם משה וגו' על ריב בני ישראל" וסמוך לו "ויבוא עמלק". ובפרשת משפטים "לא תשא שמע שוא" שהוא עומד על המספר ועל המקבל. וסמוך לו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ובפרשת תצוה ענין המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" וכל הפרשה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וכל פרשת תזריע ומצורע. נגעי בתים, נגעי בגדים, נגעי אדם. "בדד יישב" מרוחק אף ממחנה ישראל. וכפרתו - צפרין המפטפטין.
ובפרשת קדושים "לא תלך רכיל בעמך". "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
ובפרשת בהר "ולא תונו איש את עמיתו", ומדובר גם על אונאת דברים שהוא דיבור רע. ובפרשת נשוא (במדבר ה ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע". היינו אפילו אם הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך "ותדבר מרים ואהרן במשה" וגו. וכל פרשת שלח לך המדברת מענין המרגלים.
ובפרשת חוקת "וידבר העם באלוהים ובמשה". ובפרשת כי תצא "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו חזל דבר רע- דבור רע. עוד פסוק "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". ובפרשת תבוא "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עומד על לשון הרע. וידוע שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו "ברוך אשר לא יכה", הרי שהזהיר בזה תהיה לו ברכה.
