הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ג
ענין קבלת לשון הרע שהזהירה התורה, היינו לא להאמין בלב שהדבר אמת. כל איש מישראל מצווה לא לקבל לשון הרע על שום אדם מישראל, חוץ מעל אפיקורסים ומלשינים שיצאו מכלל "עמיתך".
הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ד
אין חילוק בקבלת לשון הרע בין אם שומע מאנשים זרים, או מאביו ואמו ואנשי ביתו. ויותר מזה, מובא בתנא דבי אליהו פרק כ"א, שאם רואה לאביו ואמו שמדברים דברים יתירים, כגון לשון הרע - מלבד שמוזהר שלא לקבל את הלשון הרע, אלא צריך להוכיח אותם שימנעו מכך. ואם החריש להם, נענש הוא והם בעונש גדול.
וכתוב במסכת שבת (נ"ד:) כי מי שיש לו למחות באנשי ביתו ולא מוחה, נענש עליהם לעתיד לבוא. על כן יהיה אדם תמיד רגיל להוכיח את אנשי ביתו על ענינים כאלו, ורק בלשון רכה, ולהציע לפניהם את גודל העונש שיקבל עבור זה וגודל השכר למי שנזהר בזה. וביותר ייזהר בעצמו שלא ישמעו אנשי ביתו אותו אומר דברי גנאי על חבירו. כי אם בעצמו יעבור על איסור לשון הרע, מלבד האיסור עצמו, לא יהיה לו פתחון פה להוכיחם אחר כך. ובדרך כלל הנהגת אנשי הבית מושפעת מבעל הבית, לכן ייזהר בזה בעצמו מאוד.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
והנה ידוע מה שאמרו חז"ל שהמקיים מצוה, אף על פי שה' ציוה אותנו לקיים אותה, מחשיב הקדוש ברוך כאילו המקיים חידש את המצוה. וזה אפילו במצוה אחת.
וכל שכן בענין זה של שמירת הלשון, ייחשב לו כאילו חדש בעצמו את כל הענינים הקדושים שכתובים בפרשיות אלו שעוסקים בעניני שמירת הלשון. כמה גדולה וכבוד יקבל לעתיד על ידי זה, וכמה ישמח ליבו. ויקויים בו הפסוק "ישמח לב מבקשי ה'".
