הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"א

מה מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך היה לו עסק עם פלוני וגזלו או עשקו, או שחרפו או ביישו וכיוצא בזה. ואפילו אם יודע בעצמו שהסיפור אמת, ויש את כל הפרטים להתיר, בכל זאת אסור. כיון שבשעת הסיפור כוונתו רק לגנות את חבירו ולא לתועלת. וככל שיראה שחבירו מתגנה יותר, כך ייהנה יותר.

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ב

וקל וחומר אם לא הירע לו, רק לא היטיב איתו בטובות שלפי דעתו היה ראוי שייטיב לו. כמו הלוואה, צדקה והכנסת אורחים וכיוצא בזה, אם מגנה אותו בזה אחר כך, לשון הרע גמורה היא. ועובר בעוד כמה לאוין לפעמים. ונכשלין בזה בעוונתינו הרבים אנשים רבים, שלא קיבלו אותם יפה בעיר מסויימת, ואחר כך מספרים בעיר אחרת בגנות אנשים החשובים בעיר שלא קיבלו אותם יפה. וכל שכן אם מספרים בגנות עיר שלימה, וודאי איסור לשון הרע. כיון שאיסור לשון הרע הוא גם על איש יחיד, וגם על עיר שלימה מישראל.

חלק שני פרק ד' "על ידי חטא הלשון מתפרסמין עוונותיו של אדם למעלה, ומקלקל לעצמו וכל העולם" (1)

כתוב בתורה (שמות ב' י"ד) "וירא משה ויאמר : אכן נודע הדבר". ופירש רש"י שהיה משה מתמה על מה ישראל שרויים בגלות יותר משאר עמין, וכשראה שדיברו לשון הרע התיישבה דעתו. וקשה, שלכאורה כתוב ביחזקאל שהיו להם עוונות חמורים כמו עבודה זרה. דווקא על עוון לשון נתיישבה דעתו שראויים ללקות בגלות? אלא הבאור על פי הזוהר הקדוש. שעל ידי לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל. שמובא בזוהר שכשאדם מספר לשון הרע, מתעורר רוח טמאה למעלה בשם סכסוסא, והיא עולה למעלה וגורמת למוות חרב והרג בעולם. בלא חטא הלשון אין כח למקטרג ההוא להודיע בשמים את חטאי האנשים ולתבוע דין עליהם. אבל ברגע שקיים לשון הרע, ניתן כח לשטן לקטרג. בהתחלה משה רבינו חשב שאין ביהודים במצרים חטא לשון הרע, והתפלא איך ניתן כח לשטן לקטרג. אבל ברגע שראה שיש ביניהם לשון הרע, הבין איך נודע למעלה והתפרסמו חטא בני ישראל בעבודה זרה.