הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, טז

ולפעמים עובר גם על איסור חנופה, שהוא לדעת הרבה גאונים לאו גמור.והוא לאו של (במדבר ל"ה ל"ג) של "לא תחניפו את הארץ". כגון אם מתכווין בסיפורו להחניף לשומע, שיודע שהוא שונא מפעם את מי שמספר עליו את הלשון הרע, ועל ידי זה למצוא חן בעיניו. כי מלבד שהוא לא מקיים מצוות הוכחה להוכיחו על ששונא את חבירו, עוד מחזק בסיפוריו את השנאה ביניהם. ודע עוד שבעוונתינו הרבים מצוי גם שאחד מספר לשון הרע, והשומע למרות שהוא יודע שזה לשון הרע, מנענע בראשו כמסכים ללשון הרע, ומוסיף מילים כדי שיהיה לו טובות הנאה מהמספר, או שיחשבו שהוא אדם חכם. אבל זה בעצם לאו של חנופה, כיון שמחניף למספר. ועל ענין כזה שייך מה שנאמר (משלי כ"ג ב) "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". וחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ולא לעבור בכזה איסור. ועל זה שייך מאמר חז"ל "מוטב שייקרא אדם שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום".

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יז

ולפעמים מצוי עוד לאו של "לא תקלל חרש". כשמספר על אדם לשון הרע מתוך כעס, ומתוך זה מקללו. שכוונת הפסוק הוא לא לקלל אפילו חרש, וכל שכן מי שאינו חרש. הרי חישבנו יחד 17 לאוין הרגילין לבוא על ידי סיפור לשון הרע. וכל זה אם הוא מספר בפני ישראל, אבל מספר בפני גוי, איסורו גדול הרבה יותר ונקרא מוסר. ויש מהם שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, כגון מצער אלמנה ויתום. ויש מהם שנוגעים לעולם הבא, כמו מלבין פני חבירו ומתכבד בכבוד חבירו.

חלק שני פרק ה' "גודל הפגם שמגיע למעלה על ידי חטא הלשון" (1)

הנה מצינו בתורה כשאדם עובר עבירה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת - מביא חטאת וזריקתו על מזבח החיצון. וכהן משוח כשעובר עבירה צריך שתהיה הזאתו על מזבח הפנימי מול פרוכת הקודש. והטעם הוא שכשם שיש ירושלים של מטה, כך יש ירושלים של מעלה. וכשאדם חוטא, הוא מטמא את ירושלים של מעלה. ככל שאדם נעלה יותר, הוא מטמא יותר לבפנים של ירושלים של מעלה. לכן על כהן משוח, להזות יותר בפנים, מאדם רגיל שהזאתו על מזבח החיצון. כיון שכשחטא קלקל במקום יותר גבוה באוהל מועד של מעלה, לכן עליו להזות על מזבח הפנימי שיותר פנימי ממזבח החיצון. ולפעמים גם אדם פשוט קלקולו מגיע עד המקום הקדוש ביותר, מול בית קדשי הקדשים. כמו מצורע שמזים 7 פעמים מול בית קדשי הקדשים. וידוע שצרעת באה על ידי לשון הרע, רואים עד לאן מגיע קלקולו של לשון הרע.