הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף א

אסור לספר לשון הרע על חבירו אפילו שהדברים אמת, ואפילו בפני אדם יחיד. וככל שיתרבו השומעים, כך גדול עוון המספר. כי חבירו מתגנה יותר, כיון שגנותו מתפרסם ליותר אנשים, וגם כי מכשיל יותר אנשים בשמיעת לשון הרע.

הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ב

ההיתר שיש בחז"ל לספר לשון הרע "בפני שלושה", מדובר בסיפור דבר שאינו גנאי גמור, ומשתמע ל-2 פנים. ודבר כזה תלוי לפי נימת המספר בעת שמספר. אם מספר דבר כזה בפני שלושה, מותר. כיון שיודע שוודאי יגיעו הדברים לאוזני מי שמספר עליו, ולכן יספר באופן החיובי.

חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (2)

תבנה ותכונן- תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עד כאן לשון הגמרא. והנה צריך להתבונן למה סמך רבי שמואל בר נחמני את דברי המוסר על חשבונו של עולם דווקא לפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון". ונראה לפרש על פי שאמרו חזל במסכת חגיגה (ט"'ו.) "צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנום". והנה לכאורה קשה,הרי אלוקים שופט משפט צדק, ולמה שהרשע יקבל יותר עונש, וגם מי הצדיק הזה שמקבל כפליים? אלא ביאור הדבר הוא כך. מדובר בצדיק ורשע שגרים בעיר אחת. והרשע תמיד מתלוצץ על הצדיק ומטיל עליו גנאי בעיני הבריות, והצדיק מתחזק בתורתו וסובל עלבונו ולא רב עם הרשע. ביום הדין הרשע מאבד את זכויותיו, כי מלבד שהוא לא עבד את ה', הוא גם התלוצץ על הצדיק שכן עבד. והצדיק מקבל את זכויות הרשע, שהתלוצץ עליו. והרשע שמקבל כפליים בגיהנום, זה עקב שבעקבות טרדותיו לצדיק הופרעה העבודת ה' של הצדיק, ועל זה ייענש הרשע בנוסף לעברותיו.