הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ב', הלכה ט
כל מה שמותר לספר לשון הרע שסופר בפני שלושה, הוא רק לעניין שאין איסור על האמירה בעצמה. אבל אסור חס ושלום להוסיף מילה אחת, או להטעים את הסיפור לשומע. כיון שמקלקל בדבריו יותר ממה שהיה אילו היה נודע הסיפור לבד על פי הסברא של סיפור בפני שלושה מתפרסם מעצמו. ועוד שכשמטעים את הסיפור, מוכח שמקבל את הדבר לאמת.
הלכות לשון הרע, כלל ב', הלכה י
ודע עוד, שכל ההיתר של סיפור שסופר בפני שלושה, הוא דווקא מצד המספר. אבל אם מצד השומע הוא יודע שהשומע יקבל את הסיפור בתור אמת, וייתכן שיוסיף דברים לגנאי, לאדם כזה אסור לספר שום רמז של גנאי על חבירו בשום אופן. והמספר לאדם כזה עובר ב"לפני עוור לא תתן מכשול". וכל זה שכתבנו שאסור לספר הלאה, אסור גם לספר שסתם נשמע כך על איש פלוני, גם בלי לספר בשם המספר הראשון.
ולפי כל הפרטים שאמרנו, רואים כמה יש להתרחק מקולא זאת של לשון הרע שסופר בפני שלושה, כי אין כמעט מקרה במציאות שיושלמו כל הפרטים.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)
"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם.
ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.
