הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ג'
המספר לשון הרע עובר ב"לא תלך רכיל בעמך", אם במקרה סיפור בגנות חבירו. אבל אם חס ושלום הורגל לעבור על עוון זה בקביעות, כמו אלו שרגילים לשבת ולספר דברי גנאי על אנשים, אנשים כאלה נקראים בפי חז"ל בעלי לשון הרע. ועונשן גדול בהרבה, כיון שהם עוברים על תורת ה' מתוך זלזול, ונעשה אצלם כהפקר. ועליהם נאמר בתהילים (י"ב ד') "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף ד'
אמרו חז"ל על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא.. ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ופרשו הראשונים, שחז"ל מדברים על אלו שמורגלים בעוון זה של לשון הרע בתמידות, מפני שהדבר נעשה להם כהיתר מרוב הרגל.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
