הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ב', סעיף ג'

יש אומרים שאם אחד סיפר על חבירו גנות בפני שלושה, אין בו משום רכילות אם יספרו למי שסופר עליו הרכילות שסופר עליו רכילות. והטעם הוא - כיון שכל דבר שסופר בפני שלושה אנשים, סופו שיתגלה בסוף. אבל אין לסמוך על דעה זאת למעשה כיון שרבים מהראשונים חולקים על דעה זו וסוברים שבכל מקרה אסור לספר לאחר גם אם סופר בפני שלושה, וכל שכן למסופר בעצמו.

הלכות רכילות, כלל ב', סעיף ד'

ולפי זה אם שותף רצה להסתלק בנידון העסק שלו משותפו, כי חשב שאחרים ישתתפו איתו, ובסוף לא עלתה בידו, אסור לגלות דבר זה לשותפו הראשון. אפילו שהדבר כבר התפרסם בפי שלושה. כיון שבוודאי יכעס על שותפו שרצה לעזוב אותו.

חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)

כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה'). והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ. ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר. ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.