הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף א'
כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה.
ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו".
ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ב'
וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור.
ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
