הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף א
אסור לספר לשון הרע על חבירו אפילו שהדברים אמת, ואפילו בפני אדם יחיד. וככל שיתרבו השומעים, כך גדול עוון המספר. כי חבירו מתגנה יותר, כיון שגנותו מתפרסם ליותר אנשים, וגם כי מכשיל יותר אנשים בשמיעת לשון הרע.
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ב
ההיתר שיש בחז"ל לספר לשון הרע "בפני שלושה", מדובר בסיפור דבר שאינו גנאי גמור, ומשתמע ל-2 פנים. ודבר כזה תלוי לפי נימת המספר בעת שמספר. אם מספר דבר כזה בפני שלושה, מותר. כיון שיודע שוודאי יגיעו הדברים לאוזני מי שמספר עליו, ולכן יספר באופן החיובי.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (2)
וכאשר נתבונן נגלה שהלשון הרע הראשון בא לעולם על ידי הנחש וכפירה בה'. שאמר הנחש לחווה (בראשית ג' ה') "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם". ועונשו היה מידה כנגד מידה. שכל הבריות שונאים אותו ורוצים להרגו, וניטל ממנו כח הדיבור.
וגם בעל לשון נענש כך. שכשמתפרסם טבעו הרע שהוא בעל לשון הרע,כולם שונאים אותו ומתרחקים ממנו מחשש שמא יספר עליהם לשון הרע. וגם לעתיד לבוא בתחיית המתים לא יפתח פיו. כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה ו') שעתיד הקדוש ברוך לחתוך לשונם של בעלי לשון הרע. שנאמר (תהילים י"ב ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות". וכוונתם היא על זמן תחיית המתים. ויהיה לו צער הגדול שבתחיית המתים כולם יידעו את גודל שפלותו וטבעו הרע שהיה מטיל שנאה בין איש לחברו.
