הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ב', סעיף י"א

אם ישבו שבעת טובי העיר לדיון, והחליטו על פי רוב החלטה. אסור לאחד מטובי העיר שהתנגד להחלטה לספר שהוא היה בדעתו להיפך מההחלטה, אבל חבריו חלקו על דעתו והחליטו נגד דעתו, כיון שזה לשון הרע. ולא מדובר רק במקרה שהחליטו שלא לספר לאחרים מה היה בדיון שאסור, אלא אפי' לספר דרך רמז שהשומע יבין לבד שהוא בדעתו חלק על שאר טובי העיר, אסור. ואין הבדל בין לספר בעצמו, לבין אם חברו עמד עליו בקללות וגידופין על ההחלטה, בכל מקרה אסור לספר.

חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)

ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת. ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע. ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.