הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל א', סעיף י'
אסור לספר רכילות דרך רמאות. כגון שיודע שפלוני גרם עוול לחבירו, והיה ביניהם מריבה על זה. והוא רוצה לעורר את המחלוקת הישנה, ורצונו שחבירו לא ישים לב שהוא מעורר שוב את המריבה. לכן הוא מזכיר את הגנות או הרעה שחבירו עשה לו, וכאילו מסיח לפי תומו ואינו יודע מי עשה לחבירו את העוול. ועל ידי זה נזכר חבירו שפלוני גרם לו את העוול - אסור מפני איסור רכילות.
הלכות רכילות, כלל א', סעיף י"א
דע עוד, שאין חילוק באיסור רכילות בין אם מספר לו מפורש מה שאחד עשה לו, או דיבר עליו, לבין אם מספר לו במכתב. ואין הבדל אם מספר לו שפלוני גינה אותו, לבין אם מספר לו שפלוני גינה את סחורתו. כיון שעל ידי זה מכניס שנאה בליבו עליו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)
ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת.
ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע.
ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.
