הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ז'

הענין שצריך לדון לכף זכות הוא דווקא באיש שמנהגו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו, כמו הפורק עול מלכות שמיים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כולם יודעים שזה עבירה. בכזה מקרה מותר לספר גנותו ולהכלימו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם יש מעשה שיש כף זכות וכף חובה, צריך לדונו לכף חובה, כיון שהוחזק לרשע גמור בשאר עניניו. ורבותינו אמרו "לא תונו איש את עמיתו", עם שאיתך בתורה ומצוות, אבל רשע מותר להכלימו במעלליו ולשפוך בוז עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ח'

כשבית דין פוסקים לאדם דין שזה בקום ועשה, בין אם זה דבר בין אדם לחבירו ובין אם זה בין אדם למקום, ואינו רוצה לקיים את הפסק בשום אופן, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדורות. ואם השיב תירוצים מדוע אינו מקיים, דינו כך: אם אנו רואים שהתירוצים אינם אמת אלא רק כדי לדחות את הבית דין, מותר לספר בגנותו. אבל אם ספק, אסור לספר בגנותו.

פרק א' חתימת הספר "על ידי שמירת הלשון יזכה לחשיבות מיוחדת בעולם הבא" (2)

ומי שלמד בספר "חפץ חיים" רואה מכמה אלפי עוונות נשמרים אם נזהרים בשמירת הלשון, ובמקומם מתווספות לו מצוות. כי אפי' אם כל יום רק שומר עצמו מעשרה דיבורים אסורים, יוצא יותר משלושת אלפים מצוות בשנה. כי הרי "ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה" (מכות כ"ג:). וגם מקבל מדות קדושות.