הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ז'

הענין שצריך לדון לכף זכות הוא דווקא באיש שמנהגו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו, כמו הפורק עול מלכות שמיים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כולם יודעים שזה עבירה. בכזה מקרה מותר לספר גנותו ולהכלימו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם יש מעשה שיש כף זכות וכף חובה, צריך לדונו לכף חובה, כיון שהוחזק לרשע גמור בשאר עניניו. ורבותינו אמרו "לא תונו איש את עמיתו", עם שאיתך בתורה ומצוות, אבל רשע מותר להכלימו במעלליו ולשפוך בוז עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ח'

כשבית דין פוסקים לאדם דין שזה בקום ועשה, בין אם זה דבר בין אדם לחבירו ובין אם זה בין אדם למקום, ואינו רוצה לקיים את הפסק בשום אופן, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדורות. ואם השיב תירוצים מדוע אינו מקיים, דינו כך: אם אנו רואים שהתירוצים אינם אמת אלא רק כדי לדחות את הבית דין, מותר לספר בגנותו. אבל אם ספק, אסור לספר בגנותו.

פרק ב' חתימת הספר "מעלת שמירת הלשון למי שלומד תורה" (2)

ובאמת עצה טובה למי שרוצה להישמר מדיבורים אסורים, ירגיל עצמו לא לדבר כלל בבית כנסת ובבית מדרש. כי מלבד שזה מצווה בגלל קדושת המקום, יש תועלת לענין כמה דברים. א. שלא יפסיד אמן ואמן יהא שמיה רבא וברכו. ב. שעל ידי זה ייצא לו שכל שנותיו יחד עשר שנים לא דיבר דיבורים אסורים. כי כל יהודי בבית כנסת ביום בערך ארבע שעות, ויש כאלה שגם לומדים שעתיים. וזכות גדולה היא בעולם הבא. ג. שעל ידי זה יהיה לו רגיל לשמור לשונו כל היום, אחרי שהתרגל בבית כנסת לשמור כמה שעות.