הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ג, סעיף ג

איסור לשון הרע הוא אפילו אם לא מדבר מתוך שנאה ולא התכווין לגנותו אלא סיפר מתוך שחוק דרך קלות ראש, אף על פי כן כיון שהוא דברי גנאי, אסור מן התורה.

הלכות לשון הרע, כלל ג, סעיף ד

איסור סיפור לשון הרע הוא גם אם אינו מזכיר בשעת הסיפור במפורש על מי מספר, אלא מספר סתם, ומתוך עניין הסיפור השומע מבין על מי מדובר - בכלל לשון הרע הוא. ויותר מזה, אפילו אם בסיפורו לא היה גנאי כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב גנאי או גנות לחבירו, והמספר כיוון לזה ברמאותו, גם כן בכלל לשון הרע. ונקרא בפי חז"ל לשון הרע בצנעא.

פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.