הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ג', הלכה ז'

ודע עוד כלל גדול ועיקר בענינים אלו של לדון לכף זכות. אם הוא רואה אדם שדיבר או עשה מעשה בין אם הוא דבר שבין אדם למקום, בין אם דבר שבין אדם לחברו, ואפשר לדון לכף חובה ולכף זכות. אם האיש ההוא ירא אלוהים, חייבים לדון אותו לכף זכות, אפילו אם מצד הדעת הדבר יותר קרוב לכף חובה. ואם הוא אדם בינוני שלפעמים נזהר מן החטא ולפעמים נכשל בו, אם הספק שקול - מצוה לדון לכף זכות. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הדן את חבירו לכף זכות, המקום ידיניהו לכף זכות, והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך "בצדק תשפוט עמיתך". ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה, נכון מאוד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק ולא יכריע לכף חובה. ובמקום שיותר נוטה לכף זכות, ודן אותו לכף חובה, ועבור זה הלך וגינהו, מלבד שעבר על "בצדק תשפוט עמיתך", עוד עבר בזה על סיפור לשון הרע.

הלכות לשון הרע, כלל ג', הלכה ח'

ואפילו במקום שהכף חוב מכריע יותר, שמצד הדין אין איסור כל כך אם יכריעיהו לכף חובה, היינו לענין שיוסכם בעיני עצמו עליו שעשה שלא כדין. אבל אין למהר לילך ולבזותו אצל אחרים.

פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.