הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ד', סעיף א'
איסור הרכילות הוא גם אם אינו מספר לו דבר חדש, אלא מסב את תשומת ליבו למעשה שעשו לו כבר והוא ידע, ומעורר מחדש את הענין. כגון שאומר לראובן "מה קורה בדינך", והשיב ראובן "פסקו כך וכך". ואומר לו "לא יפה שפסקו לך כך". אסור, כיון שעל ידי דיבורו נולד ענין חדש שגורם שנאה בלב ראובן על הפלוני שהיה איתו בדין.
הלכות רכילות, כלל ד', סעיף ב' ג'
אם ראובן גינה את שמעון בפני שניים, ועבר אחד מהם על איסור רכילות וסיפר לשמעון. אפילו ככה על השני להיזהר לא לספר לשמעון, וכל שכן אם רוצה להטעים את הסיפור יותר, ונקרא הולך רכיל אם מספר לו. ואפילו אם שמעון שואלו בסתם, לא בשביל לחזק את הסיפור, בכל זאת אסור לספר לו. כי כשמספר לו שוב מחזק יותר את השנאה לראובן, כיוון שמתקבל יותר כששומע משני אנשים ששמעו את זה. או שהמריבה תתעורר מחדש כיון שישמע את הסיפור שוב.
ואם עבר וסיפר רכילות על חבירו, אין לו תקנה עד שיפייס אותו ויבקש ממנו מחילה, וגם יעשה תשובה לה', כיון שעבר על "לא תלך רכיל בעמך". וכמו שמבואר בחלק א' כלל ד' סעיף י"ב.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ג' חתימת הספר "צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים" (4)
וכמה צריך בעל לשון הרע להתבייש בחטא זה. שאם היו מעלים אותו לתורה לפסוקי אסור סיפור לשון הרע, והיה פסול באותיות אפי' בקוצו של יוד, לא היה רוצה לברך על התורה. אבל כשבא לידי סיפור לשון הרע, הופקרו אצלו הפסוקים ואינו חושב הדיבורים האסורים לעוון. ומובא בתנא דבי אליהו (פרק כ"ט) "כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהן, הרי זה רשע גמור".
