הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ה'

אם הוא רואה שהחוטא הוא מהלצים השונאים למוכיחם, כמו הפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך", ובוודאי לא יתקבלו באוזניו, ואם כן יכול להיות שיבוא לידי חטא, לכן טוב לומר לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על מה שחטא ויפרישוהו מהאיסור על להבא. או לקרוביו של החוטא, שגם הם יכולים להשפיע עליו. וכל כוונת המספר תהיה לשם שמים, ולא משנאת החוטא. וגם השופטים יוכיחו אותו בהצנע ולא ילבינו את פניו ברבים.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ו'

ונראה לי עוד שבאיש שדרכו לשנות באוולתו , אם רבו יכול להשפיע עליו, אפשר שמותר לגלות לרבו. אפילו אם ייתכן שמרבו יתפרסם לאנשים. ואפי' אם ראו אותו שניים בשעת החטא, מותר לגלות רק לדייני העיר ולא לאחרים. כי ראינו שעבר רק פעם אחת על האיסור, ואולי הוא חזר בתשובה, לכן לא יצא עדיין מכלל "עמיתך".

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד. וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם. וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.