הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ט'

אדם שמחזיק במידות רעות, כגון גאוותן או שנוהג לכעוס, למרות שרואים שהורגל במידות אלו ואין ליבו מר עליהם, אסור לספר בגנותו שהוא נוהג במידות אלו. כי הרבה אנשים אינם מחזיקים מידות כאלה לאיסור, ולא מודעים לגודל איסורם. ואולי גם החוטא הזה כן. ואם היה יודע את גודל האיסור, היה מתחזק בכל כוחותיו לא לעבור עליהם. ואדרבה אם רואה שהורגל חבירו במידות רעות, יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך". ואפשר שיודה לו שעוולה הוא עושה, אבל כעת דרכו ישרה בעיני עצמו. ולכן אסור ללכת ולספר עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף י'

ואף על פי שאסור לספר בגנותו, אבל מותר לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם לא להתחבר איתו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהתורה הזהירה מלשון הרע, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר לספר. אבל חשוב שיבאר את הטעם למי שמספר לו שמספר לו כדי להזהירו, כדי שלא יטעה השומע להכשיר לספר לשון הרע. וגם שלא יתמה על המספר שהוא סותר את עצמו.

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (1)

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק בענין זה, שמירת הלשון. ואז אשרי לו עכשיו ולהבא. כי אפי' בשאר מצוות אם יתחזק במצוה אחת לא לעבור עליה בכלל, שכרו גדול מאוד. וכתוב בפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". וידוע שכל בן אדם היה רוצה לעצמו פרנסה קבועה, אפי' ברווח מועט. וכל שכן ברווח מרובה. אם כן כל שכן מצווה זו היא פרנסה תמידית ורווח מרובה. כי יכול לקיים אותה בין בביתו, בין בבית המדרש, ובין כשהולך בשוק ורואה אנשים דוברי רכיל יכול להתרחק מהם. וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. כללו של דבר: מצוה זו אפשר להרויח ממנה מהבוקר עד הלילה, בלי הרבה טרחה. וגם השכר מרובה, כי על כל רגע ורגע ששומר פיו זוכה לאור הגנוז.